זו תורה וזו שכרה?! תורה ועבודה במשנת רמב''ם

אין צורך להכביר מילים על מרכזיותו של לימוד התורה ביהדות. כבר תמצת זאת רס"ג במכתמו המפורסם: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (אמונות ודעות מאמר ג, ז). הלימוד הוא ערך-ליבה של היהדות מפני שהוא המבוא לקיום המצוות כהלכתן והדרך לעיצוב התודעה, הרגש והמוסר, כפי שכתב רמב"ם: "ברורה התועלת של כל הזירוז וההדגשה ללמוד וללמד... מפני שבאין ידיעה אין מעשׂה טוב ולא דעה נכונה" (מו"נ ג, לו). תפיסה זו מרמזת לנו מדוע חובת הלימוד חלה דווקא על מי שמחויב בעשיית המצוות, אך לא על מי שפטור מהן: "נשים ועבדים, פטורים מתלמוד תורה... כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה" (הלכות ת"ת א, א; שם, יא).

התורה במרכז. עיתונאים סביב ספר התורה החדש-ישן בבולוניה

 

אלא שכאשר יורדים ממגדל השן לעולם האמיתי, התמונה הפשוטה הופכת מורכבת. המשאבים והזמן מוגבלים ויש לדעת כיצד לחלק אותם כראוי בין הלימוד לעשייה, בין התיאוריה ובין הפרקטיקה. מה קודם למה? מקורות רבים דנים ביחס שבין התלמוד למעשה, והמסקנה המקובלת היא ש"תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב). כלומר, הלימוד יונק את חשיבותו מהעובדה שהוא הדרך היחידה להגיע לידי קיום המעשה כראוי. אך במפתיע, על אף ההצהרה בדבר חשיבותו של המעשה, בעת התנגשות בינו לבין התלמוד, האחרון גובר*, אלא אם מדובר במצווה שאין אחר שיעשאה או שלא ניתן להעבירה לאחר:

"אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן - שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה - אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו" (הלכות ת"ת ג, ג-ד).

אכן, החלוקה בין תיאוריה לפרקטיקה היא חלוקה מלאכותית מאוד. אי אפשר להסתפק בלימוד תיאורתי בלבד, שכן מי שלומד "שחיה בהתכתבות אצל מציל ידוע", כשהוא "נכנס סוף סוף לים, תוך שניות הוא נעלם". חלק מהלימוד עצמו הוא היישום והתרגול המעשי.

אך מה קורה כאשר חובת הלימוד מתנגשת בחובה קיומית שאינה בהכרח דתית, כגון הצורך לעשות לפרנסת הבית? האם התלמוד קודם גם לכך? להבנתי, המפתח לפתרון שאלה זו מצוי במימרה המשנאית הידועה, "אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח" (אבות ג, יז). חכמינו משרטטים כאן מעגל קסמים של תלות הדדית; אי אפשר לעסוק בעניינים שברומו של עולם כשהבטן מקרקרת, אך בה במידה לא ניתן לעסוק מבוקר עד ליל רק בעבודת האדמה מבלי להרים את הראש לשמים. בבסיס הדברים עומדת ההבנה שעבודה אינה רק עוד מעשה או מצווה רגילים, אלא הבסיס שמאפשר את הכל. בלי סיפוק הצרכים הבסיסיים לא ניתן לטפס במעלה הפירמידה ולממש את הפוטנציאל הרוחני שטמון באדם.

לאור זאת מובן השיקוף שמבצע רמב"ם בין תורה לעבודה. בהלכותיו הוא כותב שכולם חייבים ללמוד, כולל קשי היום והפרנסה, אך גם שכולם צריכים לעבוד לפרנסתם. "כל איש מישראל... אפילו עני המחזר על הפתחים... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה'" (הלכות ת"ת א, יא), אך אסור שתורה זו לא תלווה ביגיע כפיים, שכן "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה" (ג, י); על אף הקושי שמציב מודל זה, לדברי רמב"ם כל חכמי ישראל דבקו בו: הם למדו וגם עבדו בעבודה של ממש, ובכלל זה מלאכות קשות ובזויות בעיני ההמון כמו חטיבת עצים ושאיבת מים (א, יב). כל זאת משום המעלה הגדולה שיש בהתפרנסות האדם ממעשה ידיו, ש"מידת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (ג, יא).

אכן מי שרוצה להחזיק את החבל בשני קצותיו ולהיות נאמן גם ל"תורה" וגם ל"עבודה", צריך לקצץ אחד מהם; הרמב"ם, בעקבות חכמינו ז"ל, קובע שהדרך הנכונה היא הקטנת השאיפות הגשמיות למינימום ההכרחי (ראה: שם ג, ה). אך האם ניתן לקטוע את קצה "העבודה" לגמרי ולהשליכו כסרח עודף? נדמה שהדבר תלוי בשאלה האם העבודה נוטלת כתר בפני עצמה או שהיא רק אינסטרומנט להשגת פרנסה. בשעה שרמב"ם מצייר בפני הקורא את דיוקנו של היהודי האידאלי הוא כותב שהלה "עושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל [=אם אין לו די לפרנסת אותו יום], ושאר יומו ולילו עוסק בתורה" (ת"ת ג, ח). לשון אחר: אם יש לך די כסף, אין צורך שתעבוד. מכך מובן שהעבודה במשנת רמב"ם חסרת חשיבות עצמית ולא נועדה אלא להשגת "קמח"; אמצעי ולא מטרה. אכן, אין פירוש הדבר שכל הדרכים הכשרות הנוספות להשגת פרנסה היו קבילות בעיני רמב"ם. הוא יצא בחריפות כנגד חכמים אחרים שסברו שניתן להתמקד בתורה, לזנוח את העבודה ולהסתמך על הציבור לצרכי פרנסה: "ומי שמשתמש בתגא - ימות. רצה לומר: מי שמתפרנס בתורה ומקבל ממנה תועלת" (פירוש לאבות א, יב) - וכן הזהיר בהלכות תלמוד תורה:

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם.  ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הבריות" (ג, ט-י).

לשיטת רמב"ם, מי שלומד ומפרנס עצמו מיגיע כפם של אחרים הוא פושע; עול הרבנות לא יכול לבוא במקום עול הפרנסה, שכן העושה כן מראה שהתורה גם היא מקור פרנסה ותו לא. קבלת ממון עבור לימוד והוראה היא "חילול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם" (פירוש לאבות ד, ה).

רמב"ם לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים; על אף שעסק בלימוד טוטאלי, הוא מעולם לא התפרנס מן הצדקה. את כספו השקיע במסחר באבנים טובות ומן הרווחים השתכר כדי מחייתו. למעשה, אחיו הוא שהיה מטהו ומשען לחמו; רמב"ם הלווה לו כספים והלה עשה בהם עסקים שהרווח מהם הגיע בשלמותו לידי רמב"ם**. לאחר פטירתו הטראגית של אחיו בים הודו המזרחי, נאלץ רמב"ם לעשות לפרנסת ביתו בעצמו; הוא פנה לעסוק ברפואה אותה למד כבר בצעירותו והצליח בה כל כך עד שלפי דבריו באגרת לר"י אבן תיבון (עמ' 28), כמעט ולא נותר לו זמן ללימוד תורה...

אלא שעיון במקומות אחרים בכתבי הרמב"ם מעלה חשש לסתירה פנימית בשיטתו; בשעה שהוא בא לפרש את טעמן של מצוות התרומה והמעשר הנזכרות בפרשתנו, הוא כותב שהן מעין מלגת תמיכה לעובדי ה' ולומדי תורתו:

"כן הובהר הטעם של התרומות והמעשרות: 'כי אין לו חלק ונחלה עמך' (דברים יד, כט). יודע אתה שהטעם לכך הוא שיהיה השבט הזה כולו מתייחד לעבודת ה' ולחכמת התורה, ולא יעסוק בחרישה ולא בקצירה, אלא כל-כולו לאל, כמו שאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל' (דברים לג, י). ומוצא אתה שבכמה מקומות לשון התורה הוא: 'הלוי והגר והיתום והאלמנה' (שם, טז, יד), כי הוא מונה אותו תמיד בכלל העניים שהרי אין לו קניין" (מו"נ ג, לט).

ובהלכות שמיטה ויובל (יג, י-יא) כתב ששבט לוי מציג מודל שניתן ליישמו גם בימינו:

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם - לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה'... ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם - הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים...".

לכאורה, דברים אלו אינן עולים בקנה אחד עם ההתנגדות שלו לתורה כאומנות! מדוע לא תקף כאן החשש שההמון יחשוב שתורתם של אותם אחדים אשר הבדילו עצמם לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות את דרכיו ומשפטיו היא "מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם"? ובכלל, האם העובדה שהתורה עצמה מעודדת את קיומו של מעמד מיוחד של אנשים ש"תורתם אומנותם" ופרנסתם מידי הציבור אינה מערערת את שיטתו של הרמב"ם שהתנגד לכך? 
אני חושב שהתשובה לשאלות אלו טמונה בדיוק בדבריו. למרות שבקריאה שטחית ניתן לחשוב שניתן ליישם את המודל הכהני אחד לאחד גם אצל אנשים שאינם מזרע לוי, קריאה מדוקדקת תלמד שעל אף שכל הרוצה ליטול לעצמו את השם "עבד האל" יבוא וייטול, מי שיספק את הפרנסה יהיה ה' ולא הציבור. אני קורא את הסיום "ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים" כתפילה ובקשה מן האל ולא כהוראה הלכתית. רמב"ם אפוא היה נאמן ל"תורה ועבודה" ווקא והתנגד לתפיסה שה"תורה" יכולה להיות "אומנות" או מלאכה שמשתכרים בה. 

לעיון נוסף והרחבה

פירוש הרמב"ם לדברי המשנה באבות "קרדום לחפור בו" (ד, ה): "...והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחויב וראוי שיעזרו החכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתם אומנותן וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מבקשים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גליות ולא לדייניהם ולא למרביצי התורה ולא לאחד מהגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית ועשיר גדול בתכלית העושר וחלילה לי שאומר הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה כי אמנם העני ההוא אלו פשט ידו לקחת היו ממלאין ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם ברווח אם בדוחק והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע. והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהם לא היו מניחין אותו לחטוב עצים: וחנינא בן דוסא יצאה בת קול ואמרה כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ולא היה מבקש מבני אדם. והדיין קרנא כשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי כדי בטלתי ואדון לכם ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם... ולא היו מתירין לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה".

הערות 

* ברור שהחובה ללמוד הלכות תפילין אינה גוברת על החובה להניח תפילין "בשר ודם" וערכו של הפלפול בהלכות קבורת מת מצוה לעולם לא יהיה גדול יותר מכבוד המת שבקבורה בפועל. זאת מפני שמצוות אלו מוטלות ישירות על הלומד או שאין אחר שיוכל לעשותן. 

** ראה:‮ ‬איגרות הרמב"ם,‮ ‬כרך א‮'‬,‮ ‬עמ‮' ‬רל‮; ‬על היחס ההלכתי להסכם ממוני זה,‮ ‬ראה:‮ ‬פירוש המשנה,‮ ‬מהדורת הרב שילת,‮ ‬מסכת אבות ד,‮ ‬ו,‮ ‬ד"ה ואמנם הדבר‮.