האם יש כפרה בלא תשובה?

א. מבוא

יום הכיפורים, העשירי בתשרי, הוא שיאם של הימים הנוראים. כולנו חשים בכך שזהו יום ייחודי, יום שהוא "זמן כפרה לכל", כפי שנאמר בתורה: "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם; מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). אך כיצד מתרחשת כפרה זו ובמה היא תלויה? – לכאורה, התשובה היא המבוי המפולש שבו פוסע כל פושע בדרכו אל הכפרה הנכספת. 

תפיסה זו שואבת מימיה מהקביעה שהאדם הוא האחראי הבלעדי למעשיו, ומשום כך הוא גם האחראי הבלעדי לתיקון טעויותיו. קביעה זו היא אבן יסוד במשנתו של הרמב"ם[1] הסובר שהאדם בוחר בעצמו את דרכו בעולם ללא שום השפעה חיצונית (מורה הנבוכים ג, יז):

"יסוד תורת משה רבינו עליו השלום וכל ההולכים אחריה היא, שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד אדם לעשות בלי שיברא לו דבר מחודש כלל... וכך רצה ה' יתעלה".

הרמב"ם רואה את האדם כבעל חירות מוחלטת, כזו שהבורא איננו מתערב בה ואינו פוגע בה. אלוהים של הרמב"ם איננו "מאסטר אוף פופטס" שעושה באדם כבשלו. 

 לכן, כאשר אדם חוטא הוא עושה זאת מדעתו בלבד וכאשר הוא חוזר בתשובה – גם זאת מדעתו בלבד. לפי גישה זו הקב"ה אינו מערב חסד בדינו של האדם, ורק אם שב בתשובה – יזכה לכפרה. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בהלכות תשובה; הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ב) רואה את תהליך השיבה של האדם כפעולה אנושית עצמאית הנובעת מחירות אנושית, ולא מחסד אלוקי:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כי אחרי שובי נחמתי', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו".

התשובה היא אקט מרובה שלבים: יש בה עזיבה והסרה וגמירות דעת והתנחמות. כל הפעולות הרבות הללו מעשה האדם הן, הנעשה ללא התערבות האל. הקב"ה משמש רק כעד לטהרתו של התהליך ולרצינות כוונותיו של השב אך אינו חלק מהתהליך עצמו. אין כאן גאולה על-טבעית של החוטא מחטאיו, כי אם תהליך איטי של שיקום עצמי. אספקט אחר של תפיסה זו ניתן למצוא גם במקום אחר בהלכות תשובה. ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד) ביחס למשמעות תקיעת השופר:

"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

מדברי הרמב"ם עולה בפשטות שתקיעת השופר בראש השנה איננה סממן טקסי, אלא היא אמצעי משמעותי שתפקידו להוביל את האדם להרהורי תשובה ובעקבות כך לפעולות של תיקון עצמי. בניגוד לנאמר במדרשים רבים, תקיעת השופר של הרמב"ם איננה מכוונת לעורר השפעה במישור האלוקי, אלא במישור האנושי. כלומר, לעורר את האדם לתשובה. האדם הוא בעל היכולת לחטוא – וגם לשוב; ומשום כך נדמה שבעקבהּ של הכפרה הרמב"מית כרוכה תמיד התשובה.

אלא שהדברים מעט יותר סבוכים ממה שנדמה במבט ראשון. מאחר שאנו סמוכים ונראים ליום הכיפורים, נדון בסוגיית התשובה, הכפרה והיחס שביניהן, תוך שאנו מנסים לפענח גם את שיטת הרמב"ם בנושא (אני לא מבטיח הצלחה מראש...).

ב. תשובה וכפרה, שני סוגי יחסים

במשנה (יומא ח, ח) נכתב: "...מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. תשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה. ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יום הכיפורים ויכפר". כלומר, יום הכיפורים הוא יום כפרה לכל חטאי האדם ובו נטהר החוטא אפילו מעברותיו החמורות, ובלבד שישוב בתשובה. וכך דייקו כבר בגמרא (יומא פה, ע"ב): "עם התשובה – אִין [=כן], בפני עצמן – לא", ונדמה שכך פסק גם הרמב"ם בהלכות תשובה (א, ג) כשקבע: "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים".

אלא שבאמת אין כאן אלא דעה אחת, כשלהלכה ישנה מחלוקת בשאלה האם נדרשת תשובה כדי להשיג כפרה, או שדי במעבר במנהרת הזמן של יום הכיפורים כדי לכפר על חטאי האדם; רבי, הוא רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, חולק על הדעה הנזכרת וטוען כי "על כל עבירות שבתורה[2], בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר" (יומא שם; שבועות יג, ע"א). כלומר, אין צורך בתשובה כדי שיתכפרו עוונותיו של החוטא, אלא די בעצמו של יום הכיפורים. מהו מנגנון הכפרה של יום זה? הוידוי של הכהן הגדול על ראש השעיר המשתלח ושילוחו המדברהּ[3].

גם על השחתה צריך לחזור בתשובה!

אך למעשה הדברים מעט יותר מורכבים. בפירוש משנה זו במסכת יומא (שם) כתב הרמב"ם כי הדעה שהמסע אל הכפרה חייב לעבור בנתיב התשובה תקפה רק "בזמן שאין עבודת יום הכפורים", דהיינו בימיו ובימינו, "אבל אם יש, כבר ידעת שבשעיר המשתלח מתכפרין כל העונות, כמו שנבאר בתחלת שבועות". כלומר, אפילו לשיטה המחמירה של חכמים הדורשים תשובה כתנאי לכפרה, השעיר המשתלח הוא דרך עוקפת תשובה; השעיר נושא עליו לארץ גזירה את כל העוונות, גם את החמורים ביותר, ומכפר לחוטאים אפילו אם לא שבו בתשובה. הרמב"ם מפרש כן לאור הקביעה המפורשת של המשנה בריש מסכת שבועות (א, ו): "על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין – שעיר המשתלח מכפר".

אלא שבאופן מתמיה ביותר, בפירוש משנה זו עצמה כותב הרמב"ם דברים העומדים בניגוד למה שכתב בפירושו למסכת יומא ובניגוד לפשט לשון המשנה: "שעיר המשתלח מכפר ואפילו לא שב מן הקלות, אבל החמורות – שעיר עם התשובה מכפרין". כלומר, קרבן השעיר עוקף את הצורך בתיקון עצמי רק במקרה של חטאים קלים; כפרת החטאים החמורים, לעומת זאת, נותרת כפופה לתשובה. לפירוש זה לא נמצא מקור ברור בגמרא[4], ואף על פי כן בריש הלכות תשובה (א, ב) פסק הרמב"ם כפירוש זה:

"...שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו – הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה; אבל אם לא עשה תשובה – אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות".

וכפי שהעיר בצדק ר' יוסף קארו בפירושו "כסף משנה" (להלכות תשובה א, אות ב), פסיקה זו אינה כאף אחת מן השיטות: שהרי לשיטת רבי לא נצרכת תשובה בכלל, גם לא לכפרת העוונות החמורים, ולדעת חכמים – אפילו על הקלים אין מתכפר לחוטא אם לא יעשה תשובה: "ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר, אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה – שעיר המשתלח מכפר, אבל אם לא עשה תשובה – אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה. ומ"ש 'אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות', קשה לי דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה, אם לא עשה תשובה – אין שעיר מכפר, ולרבי – אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר. וצ"ע".

מאחר שכך, נראה שהרמב"ם פסק כשיטת ביניים הנובעת מאימוץ חלקי של שיטת רבי. נדמה שזו גם משמעותו הנסתרת של הביטוי התמים שבהמשך הלכות תשובה (א, ד): "התשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכפורים מכפר". במבט ראשון נראה המשפט הגיוני ועקבי – עד שאנו נזכרים שכל אחד מחצאי המשפט שייך לשיטה הלכתית שונה: ראשית המשפט היא כשיטת חכמים התולה את הכפרה בתשובה, וסופו – כדעת רבי הקושר בין הכפרה לעצמו של יום. והנה יש לנו כאן אוקסימורון בלתי-פתיר. מסתבר שגם כאן הרכיב הרמב"ם את הדעות השונות לכלל שיטה אחת ושיש כפרה ללא תשובה, על אף שהאדם הוא האחראי היחיד למעשיו.

אמנם, כפי שהדגיש הרמב"ם בהלכות שגגות (ג, י), האדם השב מחטאיו צריך להאמין בכך שיום הכיפורים מכפר כדי שיום הכיפורים יפעל את פעולתו: "אין יום הכיפורים ולא החטאת ולא האשם, מכפרין, אלא על השבים המאמינים בכפרתן. אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו". "מבעט" פירושו מזלזל[5], אדם ה"אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין" (כדברי הרמב"ם שם); אדם כזה באמת לא יגיע לכפרה, שכן גם השלב הגואל של הכפרה (יום הכיפורים או שעיר המשתלח) תלויים בפעולתו של האדם. מתברר שגם הרובד הכמו-מיסטי של הגאולה שלא לפי שורת הדין מקבל אצל הרמב"ם פנים יותר רציונאליות; מאגיה פועלת את פעולתה ללא תלות באדם. לא כן יום הכיפורים. הכפרה האוטומטית של השעיר המשתלח – או עצמו של יום הכיפורים בימינו חשוכי המקדש – אינה כזו, אלא היא תלויה בדעת האדם. לא רחוק מלומר שהרמב"ם מחפש כאן את ההשפעה על תודעת המאמין: האמונה בכוחו של יום הכיפורים מאפשרת לחוטא לחלץ עצמו מבוץ חטאותיו.

ג. ביאור לדעת רבי

את הלוגיקה של חכמים קל להבין; ברור לכל בר בי רב שנצרך איזשהו מעשה – ולו הסמלי והקלוש ביותר – המלמד על רצונו של האדם לתקן את מעשיו, כדי שה' יכפר על חטאיו. דעת חכמים ברורה וקוהרנטית לחלוטין, אפוא, אך מהי סברתו של רבי שטען כי "עצמו של יום הכיפורים מכפר" – האם לא חשב שיש צורך בכך שהחוטא יעשה מעשה כלשהו לצורך כפרתו? האם ביטל לחלוטין את ערכה של מצות התשובה?

לצערנו רבי איננו אתנו כדי להשיב על שאלה זו ולנו נותר רק לשער מה חשב. נראה כי חָלַק על חכמים ביחס לשאלה החשובה: "האם התשובה אפשרית?"; בעוד שחכמים נתנו לשאלה זו מענה אופטימי, הרי שרבי נתן לה מענה פסימי; לשיטתו, האדם אינו מסוגל לשוב בתשובה אמתית, ולכן אין שום נפקותא משמעותית למעשה התשובה האנושי; רק האל יכול לכפר על חטאי האדם ולכן אין כל חשיבות למעשה הסמלי של התשובה והוידוי. משום כך די ב"עצמו של יום הכיפורים" כדי לחלץ את האדם מידי חטאיו, מבלי שהאדם עצמו ינקוף אצבע מלמטה. נראה כי לדעתו קיימת במציאות רק גאולה מלמעלה, "דאוס אקס מכּינה". נראה שרבי מקרא דרש; בפסוק נאמר: "ביום הזה יכפר עליכם" ולא "תכפרו" – ומשמע שהכפרה כולה, על כל שלביה ופרטיה, ממנו בלבד.

אלא שתשובה זו, במידה והיא נכונה, מעוררת פלצות שכן היא מעוררת קושי חמור החורך את בני המעיים ואינו מניח את הדעת שוקטה ושאננה: לפי פרשנות זו של דברי רבנו הקדוש, משמע שבטל לחלוטין ערכהּ של מצות התשובה ויש למוחקה אפוא מן הספר ולטרדה מן העולם! אכן בתוספות ישנים (יומא פה, ע"ב, ד"ה תשובה) מצאתי אופן פרשנות אחר לדברי רבי:

"ועוד יש לומר דלרבי נמי צריך תשובה לכפרה גמורה; אף על גב דמהני יום הכיפורים למעט מכרת, מכל מקום כפרה גמורה בלא תשובה ליכא, דאם לא כן למה חרב הבית בשביל עוונותינו כיוון שיום הכיפורים מכפר?".

בעלי התוספות אומרים שאנו חייבים להניח כי גם לדעת רבי יש מקום לתשובה, שאם לא כן נעמוד אל מול בעיה מציאותית-היסטורית בלתי-פתירה; אם די ב"עצמו של יום" בלבד, הם שואלים, מדוע אפוא נענשו בני ישראל בחורבן בית המקדש בשל העבירות החמורות שעשו? הלא עבירותיהם כופרו ביום הכיפורים אף שלא שבו בתשובה! לכן הם מפרשים שגם לדעת רבי, יום הכיפורים משיג רק הפחתה בחומרת העונש ומיתוקו, בעוד שהתשובה משמשת להשגת הכפרה המוחלטת. רעיון זהה הביע גם הפרשן הבניימי, רבי עובדיה ספורנו, בפירושו לפסוקים שבהם פתחנו (ויקרא שם, ד"ה כי); הוא עומד על הייתור שבדברי הפסוק: מאחר שביום הכיפורים מכפר האל על חטאי העם, מדוע נצרכים החוטאים המִטהרים גם לעינוי ולשבתון? ותשובתו: "...כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד, ועניין הכיפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה... אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד, וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבד ידע אמיתתם. ובשביל כך שבת שבתון היא לכם...". אחר מצאתי שגם הגרי"ד סולובייצ'יק כתב דברים דומים להפליא העולים בקנה פרשנות זו; בשיחה הראשונה בספר "על התשובה" (עמ' 15-18) טוען הגרי"ד שלחטא יש שני פנים – ומשום כך גם לתשובה. אל מול ה"עונש" שמחייב החטא מתייצבת ה"כפרה", ואל מול ה"טומאה" התלויה בעקבו – ה"טהרה". הכפרה, אפוא, היא רק שלב אחד מתוך שניים בתהליך התשובה. לנוכח פרשנות זו אפשר לומר שרבי אשר סבר ש"עצמו של יום מכפר", לא סבר שהוא גם "מטהר" את כתם החטא. לא! את טהרת הזוהמה מספקת רק התשובה. מכך עולה שגם לדעת רבי אין די ביום הכיפורים לבדו, אלא נצרכת גם תשובה להשלמת תהליך הטהרה הרוחנית[6].

---

[1]. וגם בזו של רס"ג. ראה הנבחר באמונות ודעות, מאמר ד, דף קנ"ה במהדורת הרב קאפח.

[2]. אכן מכלל זה הוציא רבי שלוש עבירות חמורות מאוד שכפרתן מצריכה תשובה ויום הכיפורים, עיי"ש, וראוי לתור אחר המכנה המשותף להן.

[3]. עפ"י: ויקרא טז, כא-כב; וכפרשנות חז"ל ביומא סא, ע"א; שבועות ב, ע"ב; וכן כתב הרמב"ם בהלכות יום הכיפורים ד, ב.

[4]. ראה איך מתחבטים באריכות רבה כל נושאי כליו של הרמב"ם בניסיון להבין מניין עלה בכפו של רבינו דין זה.

[5]. ראה ע"ז ה, ע"ב.

[6]. אמנם ראוי להוכיח שאין כאן אנכרוניזם ואכן רבי סבר שלטהרה הרוחנית יש שתי רמות.