כשהגיעו ראשוני מגלי
הארצות האירופאים אל "העולם החדש", הם גילו מיד שהם אינם בני האנוש
הראשונים שבאו בשעריו; המקומיים הקבילו את פני האניות שחצו את האוקיינוס האטלנטי
והגיעו לחופי אמריקה. לאירופאים התברר כי ריבוא ריבואות של ילידים – "אינדיאנים",
כפי שכינו אותם הכובשים שחשבו שאמריקה אינה אלא איים במזרחה של הודו, היא
"אינדיה" בשפות לטיניות – כבר מאכלסים את היבשת הנידחת. מציאותם של ילידים
אלו הולידה דיון מרתק במחשבה האירופאית של המאה ה-16 על גבולות האנושיות ושאלת
חוקיותה של העבדות.
במסגרת הקורס הנפלא "עידן התגליות"
של האוניברסיטה המשודרת (סמסטר קיץ תשע"ב), סקר המרצה ד"ר אלכס קרנר בתמציתיות
את תולדותיו של דיון זה (בהרצאה מספר 8, "אנושיות הילידים").
הוא מתאר כיצד הוגי הדעות הספרדיים נחלקו מחלוקת חריפה על אודות חוקיות תפיסתם
לעבדות של האינדיאנים בידי מגלי ארצות ששטו תחת הדגל הספרדי; אחדים מהוגי הדעות התנגדו
לשעבוד הילידים, בעוד אחרים ניסו להחיל על הילידים את קונספציית "העבדים הטבעיים"
ובכך להתיר הלכה למעשה את העבדות.
"העבדות הטבעית" היא תפיסה שמקורה בתיאוריה הפוליטית של אריסטו. פילוסוף ומדען רב השפעה זה עסק בתחומי דעת רבים – וגם בניסוח תיאוריה של ממשל שלח את ידיו הארוכות (והשעירות?). צורת ההתארגנות החברתית המקובלת בימים ההם הייתה ה"פוליס", עיר שהיא מדינה בזעיר אנפין; בכל עיר-מדינה יוונית טיפוסית חיו המון יצורים אנושיים שהיה צורך לשלוט בהם, לספק להם לחם ושעשועים ולמנוע מהם מריבות ומדון. התיאוריה הפוליטית שניסח אריסטו היא ניסיון לקביעת דרכי הניהול הטובות ביותר של המדינה[1].
עוד קודם לימי אריסטו, נחלקה החברה היוונית העירונית בחדות לשני מעמדות: מעמד בני החורין ומעמד העבדים[2]. את תושבי המדינה בני החורין חילק אריסטו לשש קבוצות מרכזיות: איכרים, בעלי מלאכה, בעלי נכסים, אנשי צבא, שופטים וכוהני דת. לדעתו, בני שתי הקבוצות הראשונות אינם רשאים לקבל זכויות השוות לאלו של בני שאר הקבוצות כיוון שאין ביכולתם למלא כראוי תפקידים ציבוריים[3]. אמנם האיכרים והיצרנים הופלו לרעה, אך מצבם היה טוב לאין ערוך ביחס למצבם של העבדים שהיו משוללי חירות לחלוטין, שכן לפי אריסטו:
"אנשים
אלו [העבדים], הנחותים מאחרים כנחיתות הגוף מהנפש... תפקידם [המיטבי הוא] השימוש
בגופם, תחום שבו הם מוצלחים ביותר... [אנשים אלו] הם עבדים לפי טבעם, וטוב להם יותר
להיות נשלטים באופן תמידי..." (אריסטו, פוליטיקה, ספר
ראשון, פרק חמישי, 1254ב, בתרגומי).
העבדות, לשיטתו של אריסטו, היא בסך הכול הרחבה טבעית של יחסי המרות הקיימים בין הנפש לגוף (ברובד האישי), בין האבות לבנים (ברובד המשפחתי) ובין השליט לאזרחים (ברובד החברתי). האדון שולט בעבד כפי שהשכל הישר מנהיג את הגוף. אכן, יחסי הגומלין שבין האדון לעבד מאופיינים גם כיחסים של השלמה הדדית שהיא כמעט סימביוטית: מחד גיסא, העבד, אדם מעוט-בינה המסוגל למלא הוראות אך אינו יכול לתת הוראות בעצמו, נצרך בהכרח להכוונתו של אדון; מאידך, אין בכוחו של האדון לבצע את כל המשימות הגופניות שמסוגל לבצע העבד רב-האון, ולכן הוא נזקק לשירותיו[4]; העבד אפוא הוא אדם ירוד מן ההיבט השכלי, אך אדם עליון מן ההיבט הגופני – מעין גולם מהר"לי שתפקידו לשמש יד ארוכה (ושעירה?) למורו ורבו.
 |
| הגולם ורבו בציור צ'כי. מקור: המולטי יקום של אלי אשד. |
אריסטו דימה את החברה כולה לספינה
שכל חבריה עוסקים איש איש בתפקידו לפי כישוריו ומגבלותיו ותחת הנהגת רב החובל
החכם. וכמו במציאות העגומה, גם במשל של אריסטו, העבדים הם אלו שחותרים במשוטים תחת
מגלבו של האדון המיטיב. אריסטו לא מצא פסול מוסרי באילוצם לחתור, שכן לדעתו זהו
האפיק שבו הם ממצים את כל כוחותיהם כראוי (אני בטוח שאריסטו לא שאל מעולם את
העבדים לדעתם על התיאוריה שלו. קל מאוד להמציא תיאוריה כזו ממרום כס רב החובל;
הרבה יותר קשה להצדיק אותה מגובה דרגשו ספוג הזיעה והדם של החותר).
בבסיס
התפיסה של העבדות הטבעית עומדת הנחת פטרונותם של אנשים מסוימים על אלו שהם פחותים
מהם; האנושי יותר שולט באלו שתחתיו ומנהיג אותם, לטובתם כמובן. אמנם בעוד שלפי התפיסה האריסטוטלית יש לילדים
ולאזרחים פשוטים אופק גאולי (התבגרות, קבלת משרה ציבורית), הרי שהעבדים והנשים
דומים יותר לבעלי פיגור או אפילו לבעלי חיים בכך שאין להן כל אפשרות לצאת לחופשי
ממעגל הנחיתות הטבעית. העבדות לפי אריסטו היא אפוא ביטול אנושיותם של העבדים.
החלק הבא (מתוך שניים נוספים שאני מתכנן) יעסוק בשאלה האם קונספציית העבדות הטבעית מצאה הדים ביהדות, תוך כדי כך נעסוק גם בשאלת היחס לעבדים ביהדות - ובהמשך, בעימות שבין תורת העבד היהודית לבין הגישה ההומניסטית השולטת במרחב התרבותי ובשיח של ימינו. יהיה מעניין.
החלק הבא (מתוך שניים נוספים שאני מתכנן) יעסוק בשאלה האם קונספציית העבדות הטבעית מצאה הדים ביהדות, תוך כדי כך נעסוק גם בשאלת היחס לעבדים ביהדות - ובהמשך, בעימות שבין תורת העבד היהודית לבין הגישה ההומניסטית השולטת במרחב התרבותי ובשיח של ימינו. יהיה מעניין.
[1].
לדעתו של ההוגה היווני, הפוליטיקה צומחת על הענף של המדעים המעשיים, ענף המניב גם
פרי מתוק אחר: תורת המידות, היא האתיקה; בעוד שהפוליטיקה מנסחת את עקרונות השלטון
הנאות על ההמון, הרי שהאתיקה קובעת את אבני הדרך של השלטון על העצמי, ובשל כך
הפוליטיקה היא המשכה הישיר של האתיקה (ראה: כאן. מי שמשום מה רוצה
להרחיב ידיעותיו על התיאוריה הפוליטית של אריסטו, מוזמן לעיין בערך
הבא באנציקלופדיה הפילוסופית המקוונת של אוניברסיטת סטנפורד).
[2].
אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה: המשטר, החברה וחיי הרוח בעיר־מדינה יוונית, עמ'
94-96; בעיות
בפילוסופיה של המוסר, כרך 3, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 144.
[3]. תולדות
התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 142.
[4]. ראה:
פוליטיקה, ספר ראשון, פרק חמישי; פילוסופיה
יוונית – מתאלס עד אריסטו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 207.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב? זה המקום!