הפרטים הקטנים ואלוהים - 'שׂונאים. געשיכטע פֿון אַ ליבע'?

- "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?", שאלה אליס

- "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול

- "לא אכפת לי כל כך לאן", אמרה אליס

- "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול

- "בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר

- "בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".
 

ילדים קטנים מרבים לשאול "למה?": למה העלים ירוקים? למה יש יום ולילה? למה רק ציפורים יכולות לעוף? למה דמי הכיס שלי כל כך נמוכים... למה ולמה ולמה. למרות שרוב ההורים משתדלים לענות על השאלות הללו, מתישהו מגיע ה"ככה" המעצבן. למה? כי על אף שאפשר לענות על שאלות התם של ילדינו ולספק להם את המידע החסר, בשלב מסויים נגמר לנו הידע ואנחנו נתקעים. אבל הבעיה היא מהותית יותר מאשר "חוסר ידע". גם המדען המשכיל ביותר יתקע בסוף. מדוע? כי בבסיסה של כל ידיעה, רחבה ומעמיקה ככל שתהיה, מצויות קביעות אקסיומטיות שלא ניתנות לרדוקציה למשהו בסיסי יותר וגם לא ניתנות להסבר.

כדי לבאר את הדברים (כי היו יותר מידי מילים לועזיות וערטילאיות בהסבר הקודם), ניעזר בדוגמה. מאחר שירוק הוא צבע מרגיע, נשתמש בשאלת צבעם הירוק של העלים כדוגמה.
כולנו יודעים שעלי הצמח ירוקים בגלל שיש בהם "כלורופיל". למדנו את זה כבר בחטיבת הביניים. טוב ויפה. אבל למה הכלורופיל נראה "ירוק"? מתברר שזה בגלל שהוא מחזיר אורכי גל ירוקים וקולט אחרים. אבל למה הוא מחזיר דווקא גלים כאלו? אה, זה כמובן בגלל "המבנה המולקולרי" של הכלורופיל. אבל למה המבנה הזה אינו קולט ירוק ומשום כך נראה "ירוק"? על אף הכשרתי כמורה למדעי הטבע, לא ידעתי את התשובה (ואולי: בגלל הכשרתי כמורה?). פניתי ל"מכון דווידסון אונליין", הגירסה המדעית של "שאל את הרב", וזו התשובה שקיבלתי:

"קליטת צבע – היא תכונה פנימית של מולקולות שנובעת מהמבנה האלקטרוני הפנימי שלהן באופן חד-חד ערכי. כלומר בהינתן מבנה של מולקולה, אפשר לעשות חישובים פיזיקלים ולדעת מה ה'צבע' שלה, אם בכלל. באותה מידה – גופרית צהובה, וזה פשוט חלק מהמאפיינים שלה, כמו תכונות פיזיקליות אחרות. ענף הספקטרוסקופיה (בכימיה ופיזיקה) מנצל את התכונה הזו כדי לזהות חומרים בצורה חד-חד ערכית (זיהוי של 100%)" (למה הצמח ירוק? מכון דווידסון).

אבל ברור שאין כל קושי להמשיך ולשאול שוב "למה"; למה המבנה האלקטרוני הפנימי משפיע על צבע המולקולה ובאיזה אופן זה קורה. ואחרי שנקבל תשובה גם לשאלה זו, נוכל לשאול שוב למה ושוב ושוב. ואם נהיה עקשניים ונמשיך ברדוקציה שכזו, נעבור מהביולוגיה לכימיה וממנה לפיזיקה, עד שנגיע לבסוף למבוי סתום, לאיזה שהוא "קבוע" שממש כמו הערבי עם הנרגילה של מאיר אריאל, נמצא בסוף כל משפט מתמטי או משוואה פיזיקאלית; הקבוע הזה מפריח לו טבעות עשן בנחת בסוף כל אמירה מדעית, אפילו אם היא מתחילה בסיביר (או בהוליווד עם הבה נגילה). הקבוע הוא נתון שאינו משתנה, נתון שכשמו הוא, "נתון". יש רבים כמוהו במדע, והם קרויים לעתים גם "קבועים פיזיקליים". המוכר שבהם הוא, אולי, קבוע מהירות האור בריק. אפשר לשאול למה מהירות האור היא דווקא 299,792,458 מטרים לשניה ולא מטר אחד יותר או פחות, אבל אין לשאלה הזו תשובה. ככה זה. נתון. בפרטים הקטנים האלו אין כל משמעות, הם פשוט נתונים.

דברים דומים כותב רמב"ם גם ביחס לשאלת טעמי פרטי המצוות: 

"לכל המצוות יש בהכרח טעם, והציווי עליהן ניתן לתועלת כלשהי. ואילו הפרטים שלהן - הם אשר עליהם נאמר שהם בגלל הציווי בלבד..." (מו"נ ג, כו). 

מצוות הקרבת קרבנות משמשת לו דוגמא טובה להבהרת דבריו; על אף שניתן לשער את טעמה הכללי של המצווה הזו, לא ברור מדוע יש להקריב דווקא עז בהקשר זה ודווקא פר בהקשר אחר? ולמה מספר כזה של כבשים ולא מספר אחר? וכך אפשר להמשיך ולשאול ביחס לאין ספור פרטים נוספים. תשובתו של רמב"ם לכל השאלות האלו אחת היא: אין טעם לפרטים. ובלשונו:

"דוגמה למהות האמיתית של עניין הפרטים הוא הקורבן. כי לציווי להקריב קורבנות יש תועלת רבה ברורה, כמו שאני עתיד להבהיר. אך שקורבן זה כבשֹ וזה איל ושמספרם מספר מסוים, לזאת לעולם לא יינתנו טעמים. לדעתי, כל מי שיתעסק במתן טעמים למשהו מפרטים אלה הוזה הזיה ממושכת שלא יסיר בה אבסורד, אלא יוסיף אבסורדים. מי שמדמה של(פרטים) אלה אפשר לתת טעמים רחוק מן האמת כמי שמדמה שלמצוָה בכללותה אין תועלת מציאותית. דע שהחוכמה חייבה - ואם תרצה תאמר שההכרח גורם - שיהיו פרטים שאי-אפשר לתת להם טעמים. כביכול, דבר נמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה משהו מן האופן הזה. זה נמנע מפני שאם תאמר: 'מדוע כבשֹ ולא איל?' אותה שאלה עצמה היתה מתחייבת לוּ נאמר איל במקום כבשֹ. והרי אין מנוס ממין כלשהו. וכן אם תאמר: 'מדוע שבעה כבשֹים (במדבר כח, כז) ולא שמונה?', היו שואלים כן לוּ אמר 'שמונה' או 'עשֹרה' או 'עשֹרים'. והרי בהכרח אין מנוס ממספר. זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר. כי אותה שאלה היתה מתחייבת לוּ הגיע לידי מציאות האפשרי האחר במקום זה. דע עניין זה והבן אותו!" (מו"נ שם).

שימו לב לתעוזה שבדברי רמב"ם; איננו יכולים להבין את פשרם של הפרטים הקטנים, הוא קובע בפסקנות, לא בגלל מגבלות שכלנו האנושי אלא בגלל שבאמת אין להם כל פשר. חוסר היכולת לענות על שאלת משמעותם של פרטי מצוות התורה לא נובע מכשל מקרי (חסרון דעת), אלא מכשל מהותי (פשוט אין להם משמעות). לדידו של רמב"ם, החיפוש אחר משמעות בפרטי המצוות דומה לחיפוש אחר מסרים נסתרים בשאריות הקפה שנותרות בשולי הספל. אין שם דבר מלבד אקראיות כאוטית ומקור פרנסה לקוראות בקפה.

אלא שנדמה כי רמב"ם אינו עקבי בתפיסה זו. 
ההבנה שיש חוקיות בטבע אינה חידוש של המדע המודרני; גם בעבר הכירו בכך שהעולם נוהג בחוקיות קבועה. תנועת הכוכבים ברקיע, למשל, נתפסה כתוצר של תנועת ה"גלגלים" שעליהם הם קבועים כשוחרי אקשן על גלגל קוסמי ענק. למרות שכיום ברור שאין לתיאור זה כל שחר*, זו הייתה התפיסה המדעית המקובלת על כל החכמים בימים ההם. אלא שתנועתם של כל הגלגלים לא הייתה אחידה. אחדים מהגלגלים נדמו כנעים לכיוון אחד ואחרים דווקא לאחר; תנועת חלקם הייתה מהירה וחלקם - איטית? אריסטו סבר שההתנהגות הזו, הנתונים הללו, הם "מחוייבי המציאות" ולא משהו "מכוון"; כלומר, התנועות הללו הם כפי שהן כיוון שאין כל אפשרות שהם יהיו אחרת. משום כך גם מה שנדמה לתאיסטים ככיוונון עדין ("העיקרון האנתרופי" בלשון ימינו) אינו אלא משהו שנוצר כך כי כך מוכרח - ומשום כך גם אין מכוון, מתכנן או בורא. ובלשון רמב"ם,

"[אריסטו] ביקש לערוך לפנינו את מציאותם של הגלגלים כמו שהוא ערך לנו את מה שמתחת לגלגל, כדי שהכול יהיה על דרך החיוב הטבעי, לא על דרך כוונתו של מי שמכוון על-פי רצונו, 'ייחוד' של מי ש'מייחד' באיזה אופן שאהב" (מו"נ ב, יט).

רבנו חולק על רבו במדע וסובר כי

"לדעתנו אנו, קהל הדוגלים בחידוש העולם, כל זה קל ומסתדר על-פי עקרונותינו, אנו אומרים שיש מייחד אשר יִחֵד כל גלגל בכיוון התנועה ובמהירות התנועה שחָפֵץ בהם, אלא שאין אנו יודעים את בחינת החוכמה בהבאת הדברים האלה לידי מציאות באופן כזה" (שם).

ראשית, אומר רמב"ם, הפרטים אינם תוצר ההכרח אלא תוצר של תכנון תבוני; שנית ומה שרלוונטי לנו יותר הוא שרמב"ם מחזיק כאן בדעה שמאחורי הפרטים הקטנים של המציאות דווקא עומדת "חכמה". אלא שאנו נכשלים בזיהויה בשל מגבלותינו. כלומר, חוסר היכולת לענות על שאלת משמעותם של הפרטים בטבע אינו נובע מכשל מהותי (פשוט אין להם משמעות), אלא מכשל מקרי (חסרון דעת). כן, בדיוק הפוך ממה שראינו קודם (תגללו למעלה ותבדקו).  גם כשדיבר על הוכחת קיומו של הבורא, כתב רמב"ם שההוכחה הטובה מכל היא העובדה שיש משמעות בפרטי הבריאה; שכן, העולם או כל אחד ממרכיביו "אפשר שיהיה כפי שהוא בתבניתו ומידתו" הנוכחיים, אך "אפשר שיהיה גדול יותר או קטן יותר או שונה מן התבנית הזאת". משום כך העובדה שהוא קיים "בתבנית או במידה" מסויימים דווקא, אף על פי שכל אחת מהאופציות האחרות לגיטימית כרעותיה, הבחירה היא ראיה לכך שיש בורא שבחר ורצה באחת מכל האופציות האפשריות (מו"נ א, עד). שוב, אם מדובר במקריות בלבד, אין בכך הוכחה לקיומו של בורא; קיומו של מתכנן נתמכת בעובדה שהתכנון הגיוני וחכם.

אז נשארנו בסתירה. הפרטים הקטנים ואלוהים - סיפור של אהבה או של שנאה**? אין לי תשובה ברורה. אי אפשר לומר שרמב"ם מבדיל בין התורה לעולם; שלדעתו בפרטי פרטיו של הראשון אין משמעות, ובאלו של השני - יש ויש. הרי רמב"ם כתב במפורש, כפי שראינו, כי פרטי המצוות דומים לפרטי המציאות: "זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר". ואולי פיספתי הבדל כלשהו בין חלקי המציאות לפי התפיסה האריסטוטאלית ("מעל לגלגל", "מתחת לגלגל")? טוב, אתם יודעים, זה קורה לפעמים. אלו בסך הכל כמה פרטים קטנים...

אני משאיר את השאלה פתוחה. אנסה את כוחי בפתרונה בעתיד; מכל מקום ברור שברבות מהמצוות יש חלק שהוא "חוק" חסר פשר לדעת רמב"ם, משהו "קבוע" ו"נתון". וכך, בניגוד למשפט העממי, לפעמים אלוהים דווקא לא נמצא בפרטים הקטנים. ואם נחזור לאליס ולחתול צ'שייר שבהם פתחנו, למרות שברור לך אליס לאן בדיוק את רוצה להגיע ומשום כך גם כדאי שהחתול ידריך אותך לשם כראוי, לאף אחד לא ממש אכפת מה צבע הנעליים שבהן את צועדת.

הערות

* למרות שדי בהחלפת המילה "גלגל" במילה "כח כבידה" או "מרחב עקום" כדי לשפר את התפיסה.

** כותרת הרשומה היא בהשראת שם ספרו של בשביס זינגר, "שונאים - סיפור אהבה". ביידיש זה נשמע טוב יותר כמובן, "שׂונאים. געשיכטע פֿון אַ ליבע".