למה לאלוהים אין חוש מישוש? (שחזור)

המעיין בתנ"ך מתוך ניסיון לעמוד על דמותו של אלוהי היהודים, יוכל לציירו בקלות רבה: הרי יש לו דמות אדם! – לאלוהים, כפי שהוא מתואר בכתבי הקודש, יש ראש עם שער[1], ובו כל מה שצריך: עיניים[2], אוזניים[3], פה[4] ואף[5]; יש לו גם ידיים[6] ורגליים[7], זרועות[8] ואצבעות[9], ואפילו לב[10] ומותניים[11]. ובמילותיו הברורות והנוקבות של הנביא יחזקאל (א, כו-כח):

"…דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם… הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'…".

פנתיאון יווני של אלילים דמויי-אדם. מקור: ארכיטקט.

אלוהים מתואר בתנ"ך גם כפועל בעזרת איברי גופו: רואה[12], שומע[13], מריח[14] ומדבר[15]. לא קשה לשער אפוא כיצד חכמים "גדולים וטובים" חשבו כי אלוהים הוא בעל גוף ממשי[16]. 

נגד תפיסה פשטנית כזו של הכתובים יצא הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"[17]. שלילת הגשמות הייתה ציר מרכזי בשיטתו התיאולוגית של הרמב"ם והוא עסק בה בספרו במקומות אין ספור[18]; כה מרכזית הייתה תמת שלילת ההגשמה בשיטתו שהיא מופיעה כבר בתחילתו של "מורה נבוכים": בראשון הדפים של הפרק הראשון שבחלק הראשון:

"…מה שראוי שייאמר כדי לשלול את הגשמוּת ולקבוע את האחדות האמיתית אשר אין לה אמיתות אלא בהרחקת הגשמוּת – את ההוכחה המופתית לכל זה עתיד אתה לדעת מתוך הספר הזה" (מו"נ שוורץ א, א)

ספר שלם המוקדש למאבק בהגשמת האל מלמד על כך שתפיסה זו הייתה קיימת, ואולי אפילו נפוצה למדי, בין החכמים היהודים שבדורו של רמב"ם[19]; אנו, החיים בעולם שאחרי המהפכה הרמב"מית, משתוממים לנוכח האפשרות להתייחס לאלוהי ישראל כבעל גוף – אבל מסתבר שקודם לחריש העמוק של החכם המיימוני בכרם היהדות, גדלו בו בחופשיות יחסית גם דעות אחרות שהיום נחשבות ככפירה.

הרמב"ם קבע את שיטתו להלכה ב"משנה תורה": "הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגוייה" (הלכות יסודי התורה א, ח), ומי שטועה להאמין כי לאל יש גוף או תמונה הרי הוא בכלל המינים "שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים" (הלכות תשובה ג, ו-ז)

כיצד התמודד הרמב"ם עם שִפעת הפסוקים המגשימים? לשיטתו הם מתבררים כמטאפורות (או ליתר דיוק: טרמינולוגיה אנתרופומורפית ביחס לאל) שרק בעזרתה תופס האנושי את האלוהי. ובלשונו של רבנו:

"אם כן מהו זה שכתוב בתורה 'ותחת רגליו', 'כתובים באצבע אלהים', 'יד ה", 'עיני ה", 'אזני ה", וכיוצא בדברים האלו? הכל לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ודִברה תורה כלשון בני אדם, והכל כִּנויים הן…" (הלכות יסודי התורה שם, ט).

כדי לתווך בין הטרנסצנדנטי המוחלט לבין התודעה האנושית יש להשתמש בלשון בלתי-מדויקת; יותר מדויק לומר שהלשון היא בלתי יעילה באופן אימננטי בתיאור האלוהי – אלא שאין לנו כל ברירה אחרת. העיניים, האוזניים, האף והפה – וגם הראייה, השמיעה, ההרחה והדיבור – הם לא יותר מאשר האנשה של האלוה שמטרתה הנגשתו.

אעיר שתפיסה זו מתכתבת יפה עם הביקורת שהטיח קסנופניס במאמיני ימיו, על כך שאלוהיהם של הללו דומים בצורה מחשידה לבני אדם, הוא שאמר בחריפות עוקצנית: "לו יכלו הסוסים והשוורים ליצור להם אלים, היו יוצרים אותם בצורת סוסים ושוורים"… (מורה דרך בפילוסופיה היוונית, עמ' 42), וגם עם התורה האפיסטמולוגית הניאו-אפלטונית של קאנט המבדילה בין עולם התופעות (הפנומן) הנקלטות בחושינו לפי מגבלות חושינו ובין עולם האידיאות (הדבר כשהוא לעצמו)[20].

אלא שכאן מסתתרת הפתעה קטנה אבל חשובה. על אף שהאדם מאניש את האל (והאל מעניש את האדם…), ההאנשה אינה מלאה: בשום מקום בתנ"ך לא יוחסו חושי המישוש והטעם לאלוהים! מאחר שלפי שיטת הרמב"ם השימוש הלשוני האנתרופומורפי הוא בסך הכול מטאפורי, עליו לבאר מדוע לא נמצאה במקרא כל קשת החושים והפעולות, ובכלל זה גם המישוש והטעימה.

לתשובת הרמב"ם לשאלה זו יש להקדים מבוא קצר על החושים. על אף שכיום המדענים מדברים על מספר שונה של חושים (בין תשעה לעשרים ואחד) ומתייחסים ל"חמשת החושים" כאל אגדה, בזמנו של הרמב"ם הוגדרו חמישה חושי קלט בלבד. גם כיום הסברה העממית גורסת קיומם של חמישה חושי קלט: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. הרמב"ם קובע, בעקבות אריסטו, שיש יחסי היררכיה בין חמשת החושים: יש חושים עילאיים ויש נחותים; במדרג זה חוש המישוש הוא הנמוך שבחושים, הבהמי מכולם:

"חוש המישוש… ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות, אין בו דבר מעניין האנושיות; שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה – הרי אף-על-פי שהן גופניות יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו" (מו"נ שוורץ ב, לו[21]).

אכן לחוש המישוש נמצא חבר לשפל המדרגה בדמות חוש הטעם; בספר המידות שלו, "אתיקה ניקומאכית" (ספר שלישי, פרק 10, עמ' 1118א), הכתיר אריסטו את חוש הטעם וחוש המישוש בתארי הכבוד המפוקפקים "בהמיים" ו"כנועים". מדוע? הוא לא מסביר זאת אלא רק קובע כי

"החוש אשר בו קשורה ההתמכרות-לתאוות הוא החוש הנמצא ליותר יצורים מכל חוש אחר[22]. ונראה שצודקים המגנים אותו, כי הוא נמצא לנו לא כבני-אדם, כי אם כבעלי חיים" (שם, עמ' 1118ב, 1-4[23]).

מדברי החכם היווני קשה להבין מה פסול מצא בחושים אלו – הרמב"ם, לעומת זאת, דווקא מנמק את נחיתותם של שני החושים הללו. על בסיס נחיתות זו מבאר הרמב"ם את העדרו של האנתרופומורפיזם החושני הנחות (של המישוש וגם של הטעם) מלשון המקרא:

"הטעם לכך [שאין שימוש בלשונות 'ויטעם' או 'ויגע' ביחס לאל] הוא מה שנקבע בדמיונו של כל אחד שאין האל נוגע בגופים כנגוע גוף בגוף, כי הנה אין הם רואים אותו; שכן שני חושים אלה, הטעם והמישוש, אין אתה משיג את מושאי התחושה שלהם עד שאתה נוגע בהם. ואילו חושי הראייה, השמיעה והריח – אתה משיג את מושאי התחושה שלהם כשהגופים, הנושאים את איכויותיהם אלה, מרוחקים. לכן היה זה אפשרי בדמיון ההמון לייחסם לו יתעלה" (מו"נ שוורץ א, מז).

ייחודם (ופחיתותם) של חושי הטעם והמישוש הוא בכך שהם קולטים מידע רק בעזרת מגע ישיר של הקולטנים בחומר: הלשון מתענגת על הטעמים רק ברגע שנפתחת חגיגה כימית בפה, רק כשחומרי הטעם שבמזון נוגעים בפקעיות הטעם ומחוללים ריאקציה ישירה; כך גם האצבע חשה בתכונותיו של החפץ רק בשעה של מגע בלתי-אמצעי.

בהקשר זה מעניין להביא מדבריו של סא"ל יצחק דובנו הי"ד, מפקד נגבה שנפל על הגנת הישוב במלחמת העצמאות (דבריו מובאים ב"גווילי אש", כרך ראשון, עמ' 276). בביקורת שכתב על מוצגי אמנות פלסטית שבחן, ציין אמציה כי

"…חושינו – על כל פנים, חושי – בנויים בצורה כזאת ששטח מחוספס – לא פחות משטח חלק – יש בו כדי לעורר בנו רגשות נעימים. בהסתכלי בשטח מחוספס מתעורר בי חשק עז לנגוע, לחוש באצבעות, למשש. התרשמות הראייה הופכת להתרשמות המישוש – ופרט קטן זה מגביר בהרבה את ההנאה האסתטית. הוא משווה לה מן הפרימיטיביות ומין רגש בראשיתי. המישוש יוצר יחס יותר אינטימי עם היצירה".

וכאן אני רוצה להפנות את הקורא גם לדבריו הנפלאים של ד"ר רחמים מלמד-כהן, בספרו "ובחרת בחיים" (עמ' 61-64), על חוש המישוש שהתגלה לו מחדש לאחר מחלתו:

"כאשר הייתי בריא, לא חשתי בחשיבות, ביתרונות ובתועלת של תנועות מוטוריות גסות ועדינות. עכשיו… אחד הדברים שגיליתי הוא הצורך במגע גופני… המישוש והחמימות יוצרים הרגשה נעימה… אינני מתבייש לבקש מקרובי משפחתי לדגדג, ללטף אותי, לגרד וללחוץ בחלקי גופי, פעולות שגורמות לי הנאה ותחושת נועם".

המגע הגופני הישיר והבוטה הזה הוא דבר שאלוהים לא עושה, כך לפי הבנת ההמון, ולכן נמנעה התורה מלהשתמש במושגים אנתרופומורפיים מהשדה הסמנטי של הטעם והמישוש[24]. משמעות הדבר היא שגם לאנתרופומורפיה יש גבול שנקרא לו "תודעתי". התורה נמנעת משימוש לשוני שנתפס כבזוי בעיני בני האדם, על אף שלמעשה, ביחס לאמת, אין כל הבדל בין השימושים הלשוניים השונים. וכך לאלוהים אין חוש מישוש (וגם לא חוש טעם), אפוא, רק מפני שבעיני בני האדם נחשבים חושים אלה כנחותים.

לסיום אני חייב לציין שמפליא איך התפיסה האתית של אריסטו הפילוסוף עולה בקנה אחד עם השימושים האנתרופומורפיים של הנביאים; על אף שאריסטו לא למד תורה, הוא דירג את החושים באופן זהה לזה של המקרא, לפחות לפי פרשנות הרמב"ם. כשאני חושב על הדבר, מהדהדת בי האמיתה שכתב ג'מבטסיטה ויקו[25] בספרו "המדע החדש" (הוצאת שלם, ספריית לוויתן, עמ' 73, אמיתה יג):

"רעיונות זהים, שנולדו ונפוצו אצל עמים שלמים שלא הכירו זה את זה, צריך להיות בהם יסוד משותף של אמת".

---

[1]. דניאל ז, ט: "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק". לכל ביטוי אנתרופומורפי הצענו דוגמא אחת בלבד, על אף שלרוב יש לכל ביטוי דוגמאות ומופעים רבים.

[2]. דברים יא, יב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵייְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

[3]. מלכים ב' יט, טז: "הַטֵּה יְקֹוָק אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח יְקֹוָק עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי".

[4]. שמות יז, א: "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְקֹוָק וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם".

[5]. שמות ד, יד: "וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".

[6]. שמות ט, ג: "הִנֵּה יַד יְקֹוָק הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד".

[7]. שמות כד, י: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיוכְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".

[8]. שמות ו, ו: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָקוְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים".

[9]. שמות לא, יח: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים".

[10]. בראשית ו, ו: "וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ".

[11]. יחזקאל א, כז: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב".

[12].  בראשית א, ד: "וַיַּרְא אֱלֹהִיםאֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".

[13]. בראשית כא, יז: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם"

[14]. בראשית ח, כא: "וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".

[15]. בראשית ח, כא: "וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".

[16]. עפ"י הגהתו המפורסמת של ראב"ד (חי בין השנים 1125-1198) לפסיקת רמב"ם בהלכות תשובה ג, ז.

[17]. קדם לו, כידוע, אונקלוסבתרגומו למקרא שתרגם באופן מופשט כל מילה שהייתה עלולה להתפרש כמתארת אל גשמי.

[18]. בין היתר במו"נ א, ט; יח-כב; כו-כח; לה; לו; מו-מח.

[19]. מיהם? אני מתעתד להקדיש רשומה לַהִתחקות אחר עקבותיהם וזירת פעולתם של אותם חכמים עלומי שם, יעזרני האל בכך. עדכון: אואריקה! הנה מצאתי חכם בן ימיו של רמב"ם שאליו אפשר וכוונו דברי ראב"ד על "רבים וטובים ממנו" שהאמינו באלוהים בעל גוף ודמות הגוף. הנה: http://he.wikipedia.org/wiki/משה_תקו

[20]. אחלה ניים-דרופינג, לא?

[21]. פרופ' שוורץ ליקט מקורות נוספים לזלזול בחוש המישוש: ב, מ; ג, ח; שם, מט. ועיין בכל הערותיו שם.

[22]. ובתרגומי: "החוש הקשור יותר מכל באיבוד שליטה עצמית הוא זה הנפוץ מכל שאר החושים, והרגל זה נראה בצדק כעניין של גנאי, מאחר שהוא קשור אלינו לא כבני אדם כי אם כבעלי חיים. אכן, יש משהו בהמי בהנאה מדברים כעין אלו ובאהבתם יותר מכל".

[23]. וגם: שם, שם, 1118א 2-30. מצוטט מתוך מו"נ מהדורת שוורץ.

[24]. על גבי ההנמקה הראשונה, שנקרא לה ההנמקה הפיזיולוגית, מוסיף הרמב"ם הנמקה שנייה, תיאולוגית יותר בטעמה: מאחר שמטרת האנתרופומורפיזם של האל – דהיינו: ללמד על השגחתו על ברואיו וליראם מפניו – מושגת בעזרת המטאפורות האנתרופומורפיות של הראייה, השמיעה והריח, נמנע הצורך במטאפורות נוספות משדה המישוש והטעם (מו"נ שם).

[25]. שיחקתי אותה עם הניים-דרופינג הפעם.