ללא שיעור קומה: רמב''ם ויחסו המשוער לקבלה

מרגישים קצת רחוקים מהאל הטוב? רוצים לחזק את הקשר עם יוצר הכול? הפיתרון נמצא בהישג ידכם: ציירו לעצמכם דיוקן אישי של הבורא! כדי להצליח במשימה הלא-פשוטה הזו, הנה לכם הפרופורציות המדויקות של האל הטרנסצנדנטי:

"כמה שיעור קומתו של הקב"ה שהוא מכוסה מכל הבריות? פרסות רגליו - מלוא כל העולם כולו... גובה פרסותיו: שלש רבבות אלפים פרסאות... מכף רגליו ועד קרסוליו: אלף רבבות ות"ק פרסאות גובהו... מקרסוליו ועד ארכובותיו... עיגול ראשו... זקונו... החוטם... לשונו... רוחב מצחו... ועל מצחו כתוב... שחור שבעין ימינו: רבוא ואלף ות"ק פרסאות, וכן של שמאל... וזיקוקין היוצאים ממנו אוריהן לכל בריות... שכם... זרוע... אצבעות ידיו... כרסו... שפתותיו... פיו... כתר שבראשו...".

מה מקורם של הנתונים הללו? ובכן, הקטע המצוטט הוא עיקרו של הספר דק-הגֵו "שיעור קומה"[1], בהשמטת רוב ככל הנתונים המספריים המייגעים ושמותיהם של חלקי האברים השונים של הבורא. הקטע נפתח בהצהרה שהוא ציטוט מדברי "רבי ישמעאל" שנאמרו לאור חוויה מיסטית אישית שעבר: "אני ראיתי את מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונישא...". אכן כבר בתלמוד הבבלי מסופר כי חכם זה, מי שהיה מראשי הדור הראשון של התנאים ושימש בכהונה בסוף ימי בית שני, ראה את האל ודמות אדם לו: "תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י'ה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא..." (ברכות ז, ע"א).

למכירה: כסא רם ונישא, יד ראשונה מיוצר אור ובורא חושך (מקור).

אך חרף ייחוסו[2] הנפלא של הספר והעובדה שהוא נסמך על מקור אמוראי מקביל, יצא כנגדו רמב"ם בטיפקס שלוף וקבע שיש לבערו מן העולם; בתשובה לַשאלה "מה המחויב במי ששאל שאלה ב'שיעור קומה', האם הוא כדברי מי שאומר שהוא חיבור אחד הקראים, ומסר זה משם הדרתכם [כלומר, משמו של רמב"ם. א"ג], או שהוא סוד מסודות החכמים ז"ל המכסה עניינים גדולים טבעיים או אלוהיים, כמו שזכר רבינו האיי ז"ל באחד הקונטרסים...", כתב רמב"ם:

"לא סברתי מעולם שזה לחכמים ז"ל, וחלילה להם שיהא להם. ואמנם הוא חיבור אחד מדרשני אדום, לא זולת זה. כללו של דבר: מחיית זה הכתב והכרתת זכר עניינו – מצוה רבה, 'ושם אלוהים אחרים לא תזכירו' וכו', כי אשר לו קומה הוא אלוהים אחרים בלא ספק" (איגרות הרמב"ם, מהדורת י' שילת. כרך ב', עמ' תקעח).

מבלי להסס כלל, רמב"ם קובע שהספר נגוע באליליות המתבטאת באנתרופומורפיזם שבו ("כי אשר לו קומה הוא אלוהים אחרים") וחורץ את גורלו לאבדון. כפי שראינו בעבר[3], ייחוס של תכונות אנושיות לעצם או ישות לא-אנושיים, או אפילו רק תיאור שלהם תוך שימוש במונחים אנושיים, מכונים "אנתרופומורפיזם" (אנתרופו = אדם, מורפיזם = צורתיות). אלא שחרף שמו הארוך, האנתרופומורפיזם לא הפחיד את היהודים מעולם; מנה גדושה ממנו מתבלת את כל ספרי המקרא, וגם מחברי ספרי הנביאים והכתובים המאוחרים יותר לא חשׂכו קולמוסם ממנו. מדוע אפוא דחה רמב"ם את "שיעור קומה" מחוץ למחנה בשתי ידיו? השאלה תיעשה מעניינת יותר אם נוסיף לסלט גם את הפרט הפיקנטי הבא: רמב"ם כבר התייחס לספר באחד מכתביו המוקדמים יותר מבלי לפקפק במקורו או בתקינות הכתוב בו. כך:

"רצוני היה לבאר כאן העניין הנפלא ולפתוח הנעול במקראות התורה ולפרש טעם 'פה אל פה' וכל הפסוק ['... אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט'] וזולתו... ויתרחב העיגול [כלומר, היקף הפירוש] עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה [גם פירוש ספר] 'שיעור קומה' ועניינו..." (פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק, היסוד השביעי; עמ' קמב במהדורת מוסה"ק).

בתכנית העבודה הלא-ממומשת הזו מתעתד רמב"ם לפרש את הספר ולפרק את המוקשים האנתרופומורפיים שבו, ככל הנראה בעזרת ערכת החבלנים הקלאסית שלו: הגדרתם של השימושים האנתרופומורפיים כמטאפורות בלבד שנועדו לשׂבר את האוזן האנושית ולא כתיאורים ממשיים (למעשה, כפי שכתב רוברט סגל בספרו "תיאוריות של מיתוס"[4], על אף שרוב הפילוסופים של המיתוס רואים באנתרופומורפיזם את "לב לבו של ההסבר הדתי, ובכללו המיתי" דווקא, יש המוצאים את האנתרופומורפיזם לא רק בדת, אלא גם במדע, ורואים בו דרך חשיבה וביטוי שהיא "כמעט אוניברסאלית". לאמור: האדם מוגבל לקלוט את העולם לפי קיבולת כליו ותכונתם. כפי שראינו בעבר, תפיסה זו אינה ייחודית דווקא לעולם חקר המיתוס או לרמב"ם, והיא בת-דמותה של התורה האפיסטמולוגית הקנטיאנית המאוחרת יותר המחלקת בין "הדבר עצמו" ו"התופעה"). מכאן שאין לראות בתכנית זו ביקורת מרומזת על הספר המטרימה את גזר הדין של האיגרת, שכן רמב"ם תכנן לעשות רדוקציה זהה גם לאנתרופומורפיזם של מקורות מקראיים קלאסיים.

השאלה אפוא היא מה גרם לחכם המיימוני לשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה ולקבוע באחרית ימיו שהספר מוקצה מחמת מיאוס? או: מה התחדש לו בשנים שחלפו בין חתימת פירוש המשנה (1168) לכתיבת התשובה לר' סעדיה בן ר' ברכות המלמד (1200)[5]?

הרב יצחק שילת מציין ש"בצעירותו סבר הרמב"ם שהספר הוא ספר-קודש בעל פירוש המשלי-פילוסופי נסתר...", אלא שהוא לא ייחס אותו מעולם לעטם של חז"ל, כנראה מפני ש"היה ברור לו מטעמים סגנוניים שהספר הוא מתקופה יותר מאוחרת". אכן, "מאוחר יותר נד ממנו הרמב"ם לגמרי ומחק את זכרו מכתב יד פירוש המשנה שלו עד בלתי השאיר לו שריד" (איגרות, שם, הערה 3). אין בדברים אלו כדי להסביר את השינוי בדעתו של רמב"ם, כמובן.

אכן, מחבר "שיעור קומה" הגיע לשיאים חדשים של שימוש זול באנושי כדי לתאר את האלוהי וגרפיות – או שמא יש לחדש ולומר "אנתרופו-גרפיות"? – כמו זו של הכתבים המיסטיים מסוגתו לא הייתה בנמצא קודם לכן, אפילו לא בנבואות הנועזות ביותר; גם הנביא יחזקאל, מי שתיאר בבומבסטיות את העולמות העליונים בלשון שֶׁכולה מן העולמות התחתונים, לא העז לכתוב על האל יותר מאשר "דמות אדם לו", תוך שהוא מקהה עוקצם של דברים בעזרת מילת הסייג "דמות" – כפי שדקדק גם הסופר והחוקר מנשה דובשני: "ראוי להדגיש כי בשום מקום אין יחזקאל אומר כי ראה את אלהים בהסתכלות ראלית. הוא ראה 'מראות אלהים', היינו: תמונות נשגבות של העולם העליון. מעל המרכבה פרוש הרקיע, וממעל הרקיע 'דמות כסא' (לא כסא ממש), ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם... המלה 'דמות' חוזרת בפרק עשר פעמים. הנביא לא ראה אדם ואפילו לא מראה אדם, אלא דמות כמראה אדם. זאת ועוד, כבוד ה' הוא מעין הווית ביניים החוצצת ומפרידה בין האל, הנמצא מעל לעולם ובין עולמנו" (עיקרי הנבואה: שעורים בנביאים אחרונים, כרך ב', עמ' 16).

אם נדקדק בלשון רבנו באיגרתו אפשר ונבין את טעמה של הדחייה המאוחרת, גם אם לא נבין את הסיבה לשינוי הדעה. במבט ראשון אפשר לטעות ולחשוב שהפגם שמצא רמב"ם בספר הוא ייחוסו המזויף: "ואמנם הוא חיבור אחד מדרשני אדום, לא זולת זה". אלא שבאמת זו אינה ההנמקה לַפסוּל, אלא רק התגוננות כנגד האשמה מרומזת כאילו רמב"ם קבע בעבר שמקור הספר בחכמי ישראל. אכן, הבעיה שבספר היא האנתרופומורפיזם המוקצן שלו; השימוש של מחבר "שיעור קומה" בשפה המכמתת את אלוהי ישראל ואבריו ("אשר לו קומה") היא היא סיבת הפסול ("הוא אלוהים אחרים"). אלא שעל אף חריגותו של "שיעור קומה" בנוף המיסטיקה המוקדמת, לא נראה שרמת הפירוט האנטומי שהוא מציג היא לבדה שהטרידה את אביר הרציונאליזם; הוא, שנלחם עד חרמה בפרשנות הפשטנית של האנתרופומורפיזם שבמקרא בעזרת כתיבת "מורה הנבוכים", היה יכול לתקן את "שיעור קומה" בקלות יחסית (כפי שאכן תכנן לעשות בתחילה, כפי שהזכרנו לעיל). רב שרירא גאון ורב האיי גאון למשל, כפי שנזכר בשאלת התלמיד ר' סעדיה, עשו בבחרותם את שתכנן רמב"ם בצעירותו, דהיינו: טענּו שהאנתרופומורפיזם של "שיעור קומה" הוא מטאפורה בלבד המסתירה בקרבה סודות עליונים: "חס ושלום שרבי ישמעאל אמר דברים אלו מדעת עצמו... ועוד שיוצרנו מרומם ומעולה מהיות לו איברים ומדות כפשוטן של דברים... אלא אלה דברי חכמה הם (שיש בספוניהם טעמים גדולים, גבוהים מכל הרי הרים ונפלאים מאוד והללו רמזים שלהם, וסודותיהם ורזין וסתרין) שאי אפשר למוסרן לכל אדם" (אוצרות הגאונים למסכת חגיגה, עמ' 11-10).

נותרנו אפוא עם חצי תאוותנו ולא עלתה בידינו סיבת השינוי בדעת של רמב"ם[6]. ואף על פי כן, הדברים החריפים שכתב נגד "שיעור קומה" בסוף ימיו, כארבע שנים לפני שנפטר, מאפשרים לנו להעריך מה הייתה תגובתו לקטע הבא, לוּ היה נחשף בפניו:

"בגולגולת [של האל] נמצאים שלושה-עשר אלפי ריבוא עולמות... בחלל הגולגולת יש קרום של אוויר... וזה הקרום מחפה את המוח... קווצת שיערו מתוקנות, נקיות כצמר נקי ותלויות לו עד כתפיו... [כדי] שלא יראה עורפו... שיער זה מסולק אל מאחורי אוזניו, כדי שלא לכסותן... מצח הגולגולת הוא רצון הרצונות... עיני הראש לבנות הן, משונות משאר עיניים, [שכן] אין להן עפעפיים וגם לא גבות... [זוהי] עין שהיא לבן בתוך לבן... [הלובן הראשון] יוצא ומכה ומדליק ג' נרות... הלובן השני מאיר ויוצא ונוחת ומכה ומדליק ג' נרות אחרים... חוטם... שערות זקנו הלבנות כשלג תלוית עד טבור לבו...".

כל מי שהשתתף אי פעם באזכרה של נפטר בן עדות המזרח (ו"עשה ברכות" על כעכים מלוחים, צימוקים לבנים ומלפפונים ושתה "סופר-דרינק" בטעם אשכוליות אדומות, תוך כדי שהוא מנסה להספיק ולסיים את הקריאה הפולחנית בחוברת הדקיקה המכורכת בקרטון שקיבל מידי הגבאי הקשיש), יוכל לזהות בקלות שמדובר בקטעים מספר ה"אדרא רבא" מתוך ספר הזוהר[7], בתרגום חופשי שלי לעברית.

ספר זה, כידוע, לא היה מוכר לקהל הלומדים עד לשנת 1300 לערך, אז התפרסם בידי החכם הספרדי רבי משה די-ליאון, שלטענתו גילה אותו באופן פלאי. רמב"ם שנפטר כמאה שנים קודם לכן, לא יכול היה להכיר את הספר וגם לא ספרי "קבלה" אחרים שהתגלו לאחר ימיו. בניגוד לטענות הסרק של חכמים אחדים כאילו רמב"ם קיבל מרבותיו את סודות התורה המכונים "קבלה", ברור לכל מי שמעיין בכתביו שאין הדבר כן. בהקדמה לחלק השלישי של מורה הנבוכים, קודם שניגש לפרש את גדול החזיונות המיסטיים התנ"כיים המכונה "מעשה מרכבה", הזהיר רמב"ם את הקורא שהפירוש שיציע – מדעתו בלבד הוא, שכן הסוד שהיה מוסתר בתיאורים הגשמיים הללו אבד עוד קודם לדורו: "ידיעת דברים אלה נקטעה מן האומה כליל עד שלא נמצא ממנה לא מועט ולא הרבה. ראוי היה שכך ייעשׂה לה, כי היא עברה תמיד מפה לאוזן ולא נכתבה מעולם בספר" (מו"נ שוורץ ג, הקדמה).

מאיגרת רמב"ם ביחס לספר "שיעור קומה", האיגרת שבה הוא שולל באופן מוחלט את העיסוק בספר שבו יש התייחסות מגשימה מוגזמת ביחס לאל, ניתן להסיק שהוא היה שולל גם את ספרי הזוהר לוּ התגלגלו לידיו. הלא רבות הן נקודות הדמיון שבין "שיעור קומה" לבין "ספר הזוהר": ראשית, מקורם של שני הספרים מוטל בספק ואין וודאות בזהות המחבר ("רבי ישמעאל" או אולי סתם "דרשן מאדום" במקרה של "שיעור קומה", "רבי שמעון בר יוחאי" התנא הקדמון או חכם ימי-בניימי אפרפר מעט בשם ר' משה ד"ל במקרה של הזוהר). שנית, התוכן של שני הספרים אנתרופו-גרפי מאוד וחריג גם ביחס למקובל במדרשים.

אכן, אין להכחיש שיש הבדל משמעותי בין שני ספרי הקטעים שצוטטו. בקטע הזוהר הזה, שלא כמו ב"שיעור קומה", אין מודדים את האל וזה הבדל חשוב. אלא שהאמת העגומה היא שבמקומות אחרים בזוהר דווקא מודדים את האל:

"קם סבא דסבין, עתיקא דעתיקין, ואמר: ...'שיער' נקרא כך על שם 'שיעור' קומתו של הקדוש ברוך הוא... כל ניצוץ [היוצא מן השיער], שיעור מהלך שלו הוא עשרת אלפים [אמה? חסרה יחידת המידה. א"ג], וכל נימה [שבשיער] היא כשיעור אצבעו של הקדוש ברוך הוא, וכל אצבע [שיעורה] הוא פרסה זעירה וכל פרסה יש בה שלוש מילין, מפני שבאצבע יש שלושה פרקים, וכל מיל הוא [בעיקרון] עשרת אלפים – אבל מיל של הפרסה העליונה הוא עשרת אלפים ריבוא... ובכל אבר ואבר הוא י-הוה, [דהיינו:] שיעורו של כל אבר ואבר בגובהו, באורכו, למעלה ולמטה ולארבעת הצדדים [עולה בגימטריה י-הוה]..." (תיקוני זוהר, תקונא שבעין, דף קכב, ע"ב).

מתברר שגם לזוהר יש "קומה" משלו. ועוד: האם המושג "עולמות" שבו נעזר הזוהר בדרך כלל כדי לתאר את האל אינו מיתרגם בטבעיות ל"פרסאות" שנזכרות בקטע מתיקוני הזוהר? ושמא הכשרו של הזוהר נעוץ בעובדה שהוא עצמו מפרש את האנתרופו-גרפיות שלו בזמן אמת, כשהוא מתרגם את המונחים האנושיים לשפה פסיכולוגית יותר? לצערנו, רמב"ם אינו יכול להשיב לנו במפורש על השאלות המרתקות הללו ולנו נשאר רק לשער.

---

[1]. קישור לגרסה דיגיטלית של הספר: כאן (למעשה זהו ספר המלקט ספרים מיסטיים וספר "שיעור קומה" עצמו מתחיל רק בעמוד ל"ו, או עמ' 87 במספור העצמי של קובץ pdf).

[2]. כמובן, אי אפשר שלא להזכיר את העובדה שאפשר וספר זה, כרבים אחרים, הוא פסבדו-אפיגרפי, דהיינו: נכתב על ידי מחבר מאוחר יותר ויוחס בכוונה למחבר קדום יותר במטרה לשבח את מקחו. לצורך הדיון נתעלם לעת עתה מן האפשרות ש"שיעור קומה" לא יצא מתחת ידי רבי ישמעאל שאליו הוא מיוחס. וראה: משה חלמיש, מבוא לקבלה, עמ' 24 ו-32.

[3]. ברשומה "למה לאלוהים אין חוש מישוש?".

[4]. הוצאת רסלינג, עמ' 43.

[5]. תאריך חתימת המשנה עפ"י: הלברטל, הרמב"ם, עמ' 25; כתיבת האיגרת עפ"י: איגרות הרמב"ם, שם, עמ' תקעא.

[6]. חבר שעמו דנתי בדברים העלה סברה שהגישה המאוחרת של רמב"ם לספר, זו השוללת את תוכנו ותוקפו, נבעה מההכרה בסכנה הרבה הטמונה בטקסט כזה כשהוא נגיש לכל. ומכלל השערה קלושה לא יצאה סברה זו, שכן רמב"ם לא ערך חלוקה כלשהיא ביחס לספר ואפילו לא רימז על חלוקה כזו. אך יותר מכך, הוא מפקפק במקורו של הספר – דבר שיוביל באופן טבעי ומיידי להימנעות של כלל הלומדים מעיון בו. מסתבר שלו חשב רמב"ם באמת שבספר יש תועלת לאלו שיצליחו לחדור מבעד ללשונו האנתרופומורפית, לא היה ממליץ על השמדתו הפיזית של הספר ועל הימנעות גורפת ומוחלטת מלימודו.

[7]. כרך ג, במדבר, פרשת נשא דף קכח ע"ב-קל, ע"ב.

רווח