תקוות של גאולה עולות בעשן: כמה מחשבות על תהפוכות ההיסטוריה ודורנו

קרוב לוודאי שלא כל מה שאכתוב כאן נכון וסביר שאחטא אפילו בסטראוטיפיות ובחד-ממדיות רח"ל; ברור לי גם שחלק מהדברים כבר נאמרו לפני ויאמרו גם אחרי, ובכל זאת אני רוצה לשתף אתכם במחשבות גולמיות על הקשר המוכּר שבין חורבן ויצירה כפי שהוא מתבטא בקורות דברי עמנו (זה לא כל כך משעמם כמו איך שזה נשמע).

אומרים שחורבן הבית הראשון בשנת 422 לפני הספירה הוליד סשן של התחדשות רוחנית בקרב גולי בבל* ושחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה גרר אחריו פרץ יצירה בתחומי התורה שבעל פה**. נדמה שכמו בחוק השלישי של הפיזיקה הניוטונית, פעולה היסטורית בכיוון אחד מאוזנת בתגובה לכיוון השני. 

לא פלא אפוא שגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, כפי שטוענים במפורש כמה חוקרי קבלה, היה הטריגר שהביא לפריחתה של המיסטיקה ולהתפשטותה ברחבי העולם היהודי. כשהשמים היו אפורים כפלדה וחשכה אפפה את הארץ, למיסטיקנים נפתחו פתחי שמים והם ראו מראות אלוהים; בְּאֵין להם נחמה בגשמי ובנגלה, מצאו להם מגורשי ספרד נחמה ברוחני ובנסתר. מתוך קהילת מגורשים אחת כזו עלתה ופרחה, כנבט מזרע נרקב, התנועה הרוחנית החדשה של מקובלי צפת במאה הט"ז. חרף מספרם המועט של חבריה, הותירה תנועה זו את חותמה על יהדות הדורות הבאים; רבי משה קורדוברו, רבי יצחק לוריא אשכנזי, רבי חיים ויטאל ורבי שלמה אלקבץ הם חלק משמות חכמי אותו דור שהשיטו את ספינת היהדות לאופקים חדשים בים המציאוּת; סדר קבלת שבת המוכר לנו הוא אולי פִּריהּ המפורסם ביותר של קבוצה זו, אך הייתה להם השפעה רבה גם על מנהגים וטקסים דתיים נפוצים אחרים (לפרופ' משה חלמיש יש ספר בנושא בשם "הקבלה בתפילה בהלכה ובמנהג") ואף על מרכיבים מרכזיים יותר בתפיסת העולם היהודית כמו הגאולה ודרכי הגשמתה (רבקה ש"ץ אופנהיימר כתבה על כך בספרה "הרעיון המשיחי מאז גירוש ספרד").

גם תנועת החסידות שהופיעה כמאתיים שנים לאחר מכן, במאות הי"ח והי"ט, הייתה בת-דמותה של תנועת המגורשים הזו; כמוה, גם לידתה לוותה בחבלי הפוגרומים והפרעות ברוסיה וגלילותיה, כמוה, גם היא חיפשה אור חדש שיאיר את ימיה המעוננים של יהדות במשבר פנימי ובעול צרים חיצוני. הקושי הוליד התחדשות שבאה בדמות התורה החדשה ש"הורידו" הבעש"ט, המגיד ממזריטש ותלמידיהם. גם אם לא השפיעו הללו על כל תפוצות העולם היהודי כמקובלי צפת קודמיהם, הם פרצו דרך חדשה בהר ההרגלים, השמרנות וה"בעלבתיות" והכריחו את הכול - גם את המתנגדים והאדישים - להגיב אליו, לטוב ולמוטב. השתילים שנטעו אבות תנועת החסידות הפכו עם הזמן ליער עבות; עולם מזרח-אירופאי שלם ושוקק חיים שעל קהילותיו נמנו אלפי-אלפים של חסידים וחסידות (שהביאו לעולם, כרגיל, הרבה תינוקים ותינוקות...). 

אלא שגלגל חוזר בעולם, כידוע, ושוב עלה הכורת על קהילות יהודיות, כשהפעם הוא חמוש בתכניות חיסול מסודרות וביעילות יֶקית; בכל רחבי אירופה ואף במדינות אחדות בצפון אפריקה הותר דמם של יהודים ורכושם נבזז. מיליונים נרצחו בגטאות, באקציות ובמחנות העבודה, הריכוז וההשמדה; מליונים של אחרים מצאו עצמם מגורשים ממקום למקום מבלי שמצאו מנוח לכף רגלם. מפִּתחן של ארובות הכבשנים עלתה בעשן תקוות הגאולה, יום אחר יום, אלפי פעמים ביום.  
רק כשהכול נגמר ובקבוק המולטוב האחרון הונח בצד, ליד הרובה המאולתר והתפילין המאובקות, התגלה גודלו של השבר והתברר שבא הקץ על העולם היהודי הישן, זה המכונה "גלותי". ושוב לא ניתן היה להפטיר כדאשתקד, שוב לא ניתן היה להתחבא מאחורי סינרו של האל ותורות הנסתר המנתקות את ההוגה בהן מתיקון מעשי של ההוויה לטובת תיקון מיסטי של מאחורי הקלעים של היקום. היהודים שיצאו דרך שערי אושוויץ וחורבות גטו ורשה אמרו בקול צלול: "לעולם לא עוד!", והם פעלו כדי להגשים את האמירה. "ארץ משלנו" הייתה השאיפה החדשה - והם הצליחו לממש אותה על ידי מעשים והטפה כמו-דתית. וכך ההיסטוריה המוכרת (לא לנו, אנשי דור העתיד) באה לקִצה: לא עוד גלות אלא גאולה, לא עוד פסיביות נתמכת אלא אקטיביזם זקוף.

אך האם חזרת היהודים לפוליטיקה לאחר שנים של עזיבה מאונס לוותה גם בשינוי החוקיות ההיסטורית? המודל המפורסם והשנוי במחלוקת של הגל טוען שיש חוקיות כזו. כל תהפוכות ההיסטוריה על שלל גווניהן ניתנות לטיפול בעזרת שלשת המושגים "תזה-אנטיתזה-סינתזה" (מודל שאפשר אולי להשוותו, אם נהיה לרגע פלצניים במודע, למיתוס הפרויידיאני על ארוס וטנטוס כשהם באים בזה אחר זה במחזוריות, או לתיאוריה של תומאס קון על האופן שבו מתרחשות מהפכות מדעיות). כפי שראינו, כל חורבן גשמי מוליד יצירה רוחנית בדומה לאופן שבו כל תזה הנתקלת באנטיתיזה מולידה סינתזה. אלא שהשואה היא לכאורה אנטיתזה לתזה של הגל. מדוע? שכן בעוד שבעבר ההרס הוביל לתקומה רוחנית נאדרה, הפעם לא הייתה תגובה רוחנית מובהקת לשואה. הוגי הדעות של התקופה המודרנית לא העמידו מתוכם דמויות מופת כמו האר"י והבעש"ט ולא יצרו יצירה רוחנית חדשה בהשפעת השואה ושניתן לכנות אותה מונומנטלית (ותקנו אותי אם אני טועה).  
האם קצרה ידה של היהדות החדשה מליצור ולפעול? האם המכה הייתה כה קשה עד שלא נותרה בשרידים עוד רוח? אני חושב שהתשובה לשאלות אלו היא שלילית. היו אנשי רוח, היד לא נקטעה וגם כיום תקף המודל של הגל. מה שהתחדש אפוא לא היה המודל עצמו אלא האופן שבו הוא מתבטא; הראקציה לשואה היא שהייתה מסוג חדש, שונה מן הקודם לה. אם בעבר התנועות היו רוחניות גרידא, גם אם לוו תמיד בביצועים (Performance) כדרכה של היהדות, הרי שהשואה הולידה תובנה שבכך אין די ונדרש לפתור את הבעיות מן היסוד. ההצלחה החלקית של הגישות המרדניות לסוגיהן והכשלון המוחלט של השיטה השמה מבטחה בהצלה "דאוס אקס מכינה", תרמו לכך שהפעם נטתה ספינת היהדות לכיוון חדש-ישן. לא עוד "משיח יגאלנו", אלא "אל תאמר מחר נגאֵל, פן נאחר את המועד" (אושיסקין). תובנה זו לוותה בעליית קרנו של היהודי החדש, העמֵל בניר ובמלט, האוחז ברובה ונלחם להגנת ביתו ומשפחתו - על חשבון היהודי הישן, הנותן לחיו למכים וכספו לבוזזים. יישומו של הפתרון הסופי הנאצי הוליד פתרון סופי יהודי; ניסיון ההשמדה המאורגן הגדול ביותר בתולדות העמים בדורות האחרונים, ואולי אף בכל הדורות בכלל, הוליד מתוכו דווקא את הגאולה השלישית. וזו הייתה הסינתזה שהולידה השואה: חיבור בין השמים לארץ. לא הייתה זו תנועה מקורית אלא תנועה של חזרה למקורות, לעולם הישראלי המקורי שבו יש גם מלך וגם כהן גדול, גם אברכים וגם נגרים ופחמים, ולא רק בדיעבד אלא לכתחילה. ואולי בשל כך הפכה המילה "יהודי" המייצגת את תוצאות גלות עשרת השבטים למילת גנאי והוחלפה במילה הקדומה יותר "ישראלי" המסמלת את העצמאות, האון והשלטון.

אלא שמרוב סלידה מהיהודי הישן נטתה הכף יתר על המידה לצד השני. אריה בן-גוריון, גדול מחנכי התנועה הקיבוצית ומי שהקים את ארכיון החגים של התנועה הקיבוצית, הודה באחרית ימיו בכשלונו של היצור החדש שניסו ליצור: הישראלי, או הציוני-החילוני. המטרה הייתה לשתול "מסורת יהודית על קרקע עברית", היונקת בעיקר מן התנ"ך ומוסר הנביאים. אלא, כפי שכתב בן-גוריון במאמר שפרסם זמן קצר לפני פטירתו, "כיום אנו מגדלים בישראל ובקיבוצים דור שלישי ורביעי של בורים, ריקים ומנוערים מתרבות יהודית..."***. 
נדרשים אנו אפוא לאחד בשנית שמיים וארץ תוך שאנו נמנעים מאיבוד דרכנו בעננים או טמינת ראשנו בחול.

הקטע מוקדש לזכרם ועילוי נשמתם של שני סבי וסבתי האחת שחיו את מוראות השואה בתוניס אך גם זכו לראות את הנס המדיני שהביאה המאה העשרים בכנפיה מלאות הדם לעם היהודי. מי יגלה עפר מעיני יהודי כל הדורות לראות את דורנו!

לעיון נוסף
על הקשר שבין אופי "מראות אלוהים" לאדם הרואה אותם - שפרה צח, "בעיני אלוהים ואדם", יהדותי למשתמש.
כשלון המרד בדמותו של היהודי הישן במבחן התוצאה - אמי בוגנים [עורכת], "מחשבות ישראל: שיחות עם הוגים וסופרים על יהדות, ציונות וישראל", מאמריהם של משה אידל, מאיר בוזגלו, דוד גולינקין, יאיר זקוביץ, מוקי צור, אליעזר שביד ואליס שלוי.

---
* "החורבן הוליד הלך רוח של חזרה בתשובה בכל הנוגע לדרכי הפולחן, שכן נתפס עצם החורבן... כביטוי ברור לזעם האל, כעונש על חטא שחטא העם" (ח"ה בן ששון [עורך], "תולדות עם ישראל בימי קדם", כרך א', עמ' 156).
** "בה [בתקופה זו של חורבן בית שני] נגזר על האומה להיות ללא מדינה וללא מקדש. המסד היה מעתה העם עצמו; נקודת המוקד הלאומית הועתקה לחישולה של חברה יהודית מאורגנת ומאוששת בחיי תורה ומצוות... בה התגבשה התורה שבעל פה, הועתקה אל הכתב ונוצרה הספרות ההלכית וספרות האגדה" (שם, עמ' 301-302).
*** מצוטט אצל: ד"ר חגי בן ארצי, "כשלון הציונות החילונית", אקדמות י, עמ' 131.