פתיחה
"המערכה
על סטלינגרד" הייתה אחד הקרבות המכריעים במלחמת העולם השנייה; ברית
המועצות ומדינות הציר נאבקו על עיר מפתח זו בידיעה ברורה שמעמק הבכא של נהר
הוולגה יצא מנצח אחד בלבד ותיקו אינו אפשרי. משום כך הוטלו מיליוני רגלים
למערכה ואלפי טנקים ומאות מטוסי קרב תקפו אלו את אלו גלים-גלים, בשעה
שעשרות אלפי קני התותחים המטירו אש רצחנית ובלתי-פוסקת על ביצורי האויב
וחייליו. לאחר שישה חודשי לחימה נסוגו כוחות גרמניה הנאצית ובעלות בריתה
תוך שהם מותירים אחריהם כמאתיים אלף הרוגים ומספר דומה של פצועים. החשבון
הכולל שהגישה המלחמה לצדדים הלוחמים היה גבוה ועמד על שני מיליון הרוגים
ופצועים, אלא שהרפובליקה הסובייטית הייתה זו ששילמה את רובו; למעלה ממיליון
הרוגים, פצועים ונעדרים נפלו במנת חלקה המר. אך חרף הכאב והצער ידעו
הרוסים שאלמלא מערכה זו לא היה האויב נבלם ואימא-מולדת לא הייתה בטוחה מיד
צרים. וכמו בעולם הפיזי, גם בעולם הרוח יש קרבות שמכריעים מערכות. "שני
יהודים, שלוש דעות" קובע הפתגם העממי, אבל לפעמים המאבק הוא בין שני דעות
בלבד הניצבות למערכה קשה ומכרעת; בין הצדוקים לפרושים ניטשו קרבות רבים, אך
אחד מהם, שהוא אולי המוכר מכולם, אפשר והיה המערכה המכריעה. במערכה זו,
שנסבה על מועד הקרבת העומר, נדון ברשימה זו מנקודת מבטו של רמב"ם, אך קודם
לכן נתאר את לוחמי הצד שכנגד.
 |
| חייל רוסי מתכונן להשליך רימון על עמדות האויב. סטלינגרד, 1942 |
מכחישי התורה שבעל פה
את
העותקים הרשמיים של ספר התורה חתם משה רבנו בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ,
לאחר שלימדהּ לבני ישראל בזמן אמת כל אימת שירד מהר סיני (הקדמה למשנה,
עמ' ט-יב). כל תרי"ג מצוות התורה שקיבלו וכתבו בני ישראל במגילות של קלף,
לוו בפירוש שנלמד בעל פה (שם עמ' ט, יא). בעוד משה היה חי וגם בתקופה
שלאחריה לא היה מי שערער על נכונות הקבלה שבעל-פה או הפרשנות המאוחרת יותר
שיצרו חכמי ישראל באמצעות ארגז הכלים הלוגי-טקסטואלי ("י"ג מידות") והסמכות
שהוריש להם משה ("כי יפלא ממך דבר למשפט"). אכן בזמן מן הזמנים, אולי
בעקבות היעלמות הכוח הנבואי, קמה בקרב העם כת שדחתה את התורה שבעל-פה, כפי
שמתאר הרמב"ם בפירושו למשנה בהרחבה היסטוריוגרפית נדירה:
"והיו לזה החכם [אנטיגנוס איש שוכו] שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם האחר ביתוס, וכאשר שמעוהו שאמר זה המאמר [דהיינו, '...היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס'], יצאו מלפניו, ואמר אחד מהם לשני: הנה הרב כבר באר בפירוש שאין שם שכר ולא עונש... ונתחברו זה לזה, ופרשו מן התורה. והתקבצה לזה כת ולזה כת, יקראום החכמים צדוקין וביתוסיין... וצייר כל אחד מהם בלב סיעתו שהוא מאמין בנוסח התורה, וחולק על הקבלה, ושהיא קבלה בלתי נכונה... ומני אז צמחו אלה הכתות הארורות, קהילות המינים אשר ייקראו בארץ הזאת – רצוני לומר: מצרים – קראין, ושמם אצל החכמים צדוקין וביתוסיין, והם אשר החלו להטיל דופי בקבלה, ולפרש הכתובים כפי מה שיראה לכל אדם, מבלי השמע לחכם כלל, בניגוד לאומרו יתעלה: 'על פי התורה' וכו' 'לא תסור' וכו'" (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות א, עפ"י אבות דרבי נתן ה, ב*).
גם
אם מבחינה היסטורית הזיהוי שבין הקראים לצדוקים מוטל בספק (ראה הערת
מהרי"צ חיות על קטע זה בפירוש המשנה, העומד על שפת התהום בת אלף השנים
המפרידה בין שתי הכתות ומשתומם), ברור שרמב"ם הצמיד בין שתי הכתות הללו בשל
הדבק הרעיוני המאחד אותן והוא, שלילת המסורת הרבנית המקובלת. בעקבות חז"ל
קבע רמב"ם שהקראים-צדוקים הכופרים בתורה שבעל-פה מוגדרים ככופרים בתורה
בכלל ומשום כך הם יוצאים מכלל ישראל (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ידים ד, ו;
רמב"ם הלכות תשובה ג, ח).
 |
| תמונה דמיונית של צדוקים (מקור) |
כפי
שהערנו במבוא, מועד הקרבת עומר התנופה – ושאר המצוות הכרוכות בעקביו: התרת
התבואה החדשה, ספירת שבעת השבועות וקביעת מועד יום השבתון שלאחריהם – היו
ה"סטלינגרד" של היהדות. על מצוות הנפת העומר וכל הכרוך בה אנו קוראים
בפרשתנו, פרשת אמור:
"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כג, טו-טז).
מ"ט
ימים לאחר הקרבת עומר התנופה, ביום החמישים הוא "יום הביכורים" (במדבר כח,
כו), תובא למקדש המנחה החדשה; שני הקרבנות תלויים זה בזה: מרגע שמקריבים
את הקרבן הראשון יש לספור שבעה שבועות כדי לדעת את המועד שבו יש להקריב את
הקרבן השני. אלא שמועד הקרבת הקרבן הראשון אינו ברור; "ממחרת" איזו "שבת"
יש להקריב את העומר (הנזכר גם בויקרא כג, יא)? הצדוקים פירשו את הביטוי
כפשוטו: "אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (מנחות י, ג) אלא במוצאי שבת,
כפי שביאר רמב"ם: "אמר ה' בעומר: 'ממחרת השבת יניפנו הכהן'... והם סוברים
כי שבת האמורה כאן שבת בראשית, ותהיה קצירת העומר ביום ראשון והקרבתו ביום
ראשון דווקא, כפי שעד היום היא שיטת הכותים והמינים" (פיה"מ שם); יהדות
אתיופיה פירשה שמדובר במוצאי יום שביעי של פסח, בדומה לפירוש האיסיי למצווה; חכמינו ז"ל, לעומת זאת,
פירשו שכוונת הביטוי היא ל"מחרת הפסח" (מנחות סה, ע"א - סו, ע"ב), ובלשון
רמב"ם: "ובא בקבלה כי אמרו כאן 'ממחרת השבת' שהוא מחרת יום טוב, ושבמוצאי
יום טוב הראשון של פסח תהיה הנפת העומר" (שם).
כלי
הנשק שבו נעזרו הצדוקים במלחמתם עם המסורת הרבנית היה הפשט; פרשנות
הצדוקים לביטוי "ממחרת השבת" נראית ליטראלית יותר וצמודה יותר לפשט הכתובים
מהפרשנות הפרושית-רבנית. אכן, חז"ל שללו את הפרשנות הצדוקית וטענו שהיא
אינה קרובה לפשט דווקא: "רבי
יוסי אומר: 'ממחרת השבת' - ממחרת יום טוב; אתה אומר ממחרת יו"ט, או אינו
אלא ממחרת שבת בראשית אמרת? - וכי נאמר 'ממחרת השבת שבתוך הפסח'?! והלא לא
נאמר אלא 'ממחרת השבת'! דכל השנה כולה מלאה שבתות צא ובדוק איזו שבת"
(מנחות סו, ע"ב). כלומר, אם נפרש שהכוונה היא לשבת ממש, מאחר שלא נאמר
בתורה באיזו שבת בדיוק מדובר, איך נדע מאיזו שבת נתחיל לספור? בדרך פרשנית
זו פסע הפרשן הבניימי רבי
משה בן נחמן (1270-1194); בפירושו לתורה (ויקרא כג, יא) הוא ציטט את הוכחת
הגמרא - "ממחרת השבת... ממחרת יו"ט הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת
בראשית אי אתה יודע איזהו" (בשם רש"י) - והכתיר אותה בתואר "גדולה שבראיות
בגמרא". רבי יהודה הלוי (1141-1075), לעומת זאת, לא שלל את האפשרות שהפשט
הוא אכן כפירוש הצדוקי, אלא שלדעתו חז"ל קבעו ש"מחרת השבת" היא דוגמא בלבד
שנועדה להקל על הבנת אופן ספירת השבועות: "ומה שהכתוב מזכיר את היום הראשון
בשבוע אינו אלא למשל... ומזה נוכל להקיש כי אם תהיה ההתחלה בשני בשבת –
נספור עד לשני בשבת". אכן, נקודת התחלת הספירה נקבעה "ביום שני בפסח, דבר
שאין בו סתירה לתורה ונתחייבנו לקבל קביעה זו כמצווה, כי מן המקום אשר יבחר
ה' באה..." (הכוזרי ג, מא). כלומר, פרשנות חז"ל אינה פשטנית ואעפ"כ היא
קבילה, שכן היא נובעת מהסמכות הפרשנית שהוענקה להם. כיצד התמודד רמב"ם, שחי
ופעל בחמישים השנים שבין ריה"ל לרמב"ן, עם האתגר הפרשני שהציבו הצדוקים
מעל ל"מחרת השבת"?
 |
| קטע מ"מגילת המקדש", אחת ממגילות קומראן, שיש המשייכים אותן לכת האיסיים |
פתרון מיימוני לקושי הפרשני
גם
רבנו משה בן מיימון שלל את הפרשנות הצדוקית ל"מחרת השבת", אך בעזרת טיעון
אחר. בעקבות המשנה (מנחות י, ג) רמב"ם מתאר איך היו בני כל העיירות הסמוכות
למקום קצירת העומר מתכנסים למעמד הקציר כדי שיהא זה נעשה ב"עסק גדול",
וכיצד כל שלב בקציר היה מלווה בחזרתיות מופגנת, "וכל כך למה? מפני אלו
הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה 'ממחרת
השבת' הוא שבת בראשית, ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב", ומניין
לחכמים ש"מחרת השבת" אינו שבת ממש אלא פסח?
"וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי', ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה נקרה?! אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע" (הלכות תמידין ומוספין ז, יא).
רמב"ם
מסתמך על מה שמסופר בספר יהושע (ה, יא): לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ כנען,
תחת הנהגתו של יהושע בן נון, הקריבו את קרבן הפסח ולמחרתו ("ממחרת הפסח")
אכלו מתבואת הארץ החדשה. כפי שהערנו במבוא, התבואה החדשה מותרת באכילה רק
לאחר הקרבת עומר התנופה ומכך שהכתוב נקט בביטוי "ממחרת הפסח" משמע שכבר
בזמן יהושע נהגו להקריב את העומר למחרת הפסח - ולא למחרת השבת. ואם תרצה
לומר שבאותה שנה אירע שפסח חל בשבת - היה צריך הכתוב לתלות את היתר החדש
בשבת שהיא העיקר ולא בפסח שהוא מקרי.
יש
להעיר שטיעון זה הזכיר גם הראב"ע (1164-1089) בפירושו לתורה (ויקרא כג,
יא) בשם "חכם ברומי". אכן, ראב"ע דחה את הדברים כשהצביע על כך שהכתוב
המשמש להוכחת הפרשנות הפרושית ל"מחרת השבת" אינו תואם למסורת הפרושית ביחס
למצוות אכילת "חדש" (אם הפסח הוקרב בי"ד, ולמחרת נאכל החדש, הרי שהחדש נאכל
כבר בט"ו ולא בט"ז, שלא לפי ההלכה המקובלת). מכל מקום, כאן מוסיף רמב"ם רובד נוסף לטיעון, רובד שאינו מופיע בטיעון של הראב"ע עצמו, והוא "רציפות המסורת". "כן
ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור", טוען רמב"ם, החל מימי משה
ועבור בימי יהושע. זו אפוא הסיבה לכך שגם בימי בית שני המשיכו להניף את
העומר למחרת הפסח ולא למחרת השבת. רמב"ם סומך את פרשנות חז"ל ש"שבת" היא
"יום טוב" על לשון הכתובים: "וענין שבת האמורה שם יום טוב כמו שקראם כולם
שבתות ה'" (פיה"מ חגיגה ב, ד).
הצדוקים
לא נכנעו בקלות. הם התחפרו בעמדתם הפרשנית ואף עודדו את הכוהנים הגדולים
בני אסכולתם לחבל במאמצי הפרושים להקריב את העומר למחרת הפסח; פעם אחת אף
שכרו הצדוקים עדי שקר שיעידו כי ראו את המולד שלא בזמנו כדי שיקדשו בית דין
את החודש קודם לזמנו וכך יום ראשון של פסח יהיה בשבת "כדי שתהא הנפת העומר
באחד בשבת" (ראש השנה כב, ע"ב). משום שהמאבק עם הפרשנות הצדוקית היה צמוד,
הניצחון היה מאורע ראוי לציון. את תולדות הקרב בסטלינגרד מנציחים
אייקוני תרבות (פסלים, כיכרות, מוזיאונים, ספרים וסרטים), את הניצחון בשאלת
מועד הקרבת העומר הנציח איסור**. אכן, אופן
ההנצחה המרכזי, זה ששרד לטווח ארוך יותר היה זה המבוטא במעשים; גם כיום,
כאלפיים שנה לאחר שהמחלוקת תמה, אנו סופרים את ספירת העומר לפי השיטה
הפרושית ולא לפי זו הצדוקית.
----
* גם באחת
מאיגרותיו מציין רמב"ם שהקראים הם ה"צדוקין "ו"הביתוסין" דווקא ולא "מינים"
סתם או "שומרונים". אגרות ב, תרי.
** לשאת הספד ברוב ימי חודש ניסן: "ומתמניא ביה [בניסן] ועד סוף מועדא - איתותב חגא דשבועיא, דלא למספד" (מגילת תענית א; מנחות סה, ע"א, וראה רש"י שם, ד"ה איתותב).
רווח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב? זה המקום!