מהי טכניקת מציצת המילה הנפוצה באירופה ולמי זה משנה

במדורי החדשות הבינלאומיות הופיעה לאחרונה כותרת חדשה העוסקת ביהדות גרמניה; אפילו לאורגוואי הזעירה והנידחת הגיעו הדי הפרשייה הציבורית המתנהלת גם ברגעים אלו ממש בצד השני של האוקיינוס האטלנטי; חבר סיפר לי ששמע ברדיו המקומי איך מתלוצצים השדרנים על המנהג היהודי המשונה. הכוונה היא כמובן לפולמוס על המציצה בברית המילה.

ערכת כלי מילה (מקור התמונה)

הכל החל כשהרב הגרמני יהודה טייכטל (Yehuda Teichtal), אפשר למוהל ישראלי למול את בנו כהלכה; המוהל חתך את ערלת התינוק, פרע את עורו ולאחר מכן מצץ את דמו - לפי המסורת המקובלת בפי מוהלי ישראל וכפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך: 

"כיצד מלין? חותכין את הערלה... ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור... ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים - כדי שלא יבוא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ - מעבירין אותו [מתפקידו]" (יורה דעה רסד, ג).

לאחר שצילומי וידאו של ברית המילה התפרסמו ברשת, הוגשה לבית המשפט הגרמני תביעה לחקור את אבי הבן והסנדק על הפרת חוק. מאחר שהאיסור הישן על מילה בגרמניה בוטל ובמקומו נחקק חוק חדש המתיר מילה מטעמים דתיים, על מה נשענת התביעה? ובכן מתברר שהחוק הגרמני החדש מתיר לבצע מילה ב"תנאים רפואיים" בלבד - מה שלא התקיים בברית המילה של ילד זה, שבמקרה או שלא במקרה הוא בנו של הרב הראשי של ברלין ושליח חב"ד בעיר - הרב יהודה טייכטל. החוק הופר בשעה שהמוהל מצץ את חתך המילה בפה (ועוד מלא יין!), מעשה לא-סטרילי בעליל.  
לפי העיתונט JDN מי שהגיש את התביעה היה לא אחר מאשר אחד הנוכחים בברית, יהודי עלום-שם, שנחרד למראה עיניו (הכחולות כקרח?). לא הצלחתי לברר את אמיתות הדברים. מכל מקום, ברור שמגיש התביעה אינו פועל לבדו, אלא נתמך בעזרתם האדיבה של גופים המתנגדים לברית המילה כגון "קורבנות התעללות נגד צנזורה של האינטרנט" (MOGiS), "זכות לכל ילד" (Pro-Kinderrechte) וארגונים ליברליים-שמאליים נוספים (רשימה - כאן); עצם העובדה שהרשומה המבהירה את מניעי הגשת התביעה התפרסמה בחמש שפות שונות (גרמנית, צרפתית, אנגלית, רוסית ועברית) ובכמה אתרים שונים במקביל, וכל זאת זמן קצר לאחר ביצוע המילה עצמה, מעידה על תכנון ארגוני ולא על מעשה של אדם יחיד.
ברשומה זו, תחת הכותרת "למה אני תובע את הרב האורתודוקסי יהודה טייכטל על כך שביצע ברית מילה לבנו", הסבירו מגישי התביעה את מניעיהם. תמצית הדברים: א. המציצה בפה מנוגדת לחוק הגרמני ("מציצה בפה... מהווה הפרה של הדרישה לדבוק בכללים של טיפול רפואי נאות כדי להפוך את כריתת העורלה לחוקית על פי סעיף 1631d לקוד האזרחי הגרמני"); ב. המציצה בפה מסכנת את שלום הנימול ("ביצוע מציצה בפה טומנת בחובה סיכון משמעותי של העברת נגיף ההרפס מרוק מפיו של המוהל אל התינוק..."); ג. יש לברר האם החוק מתיר את ה"פריעה" ("אני סבור שיש לחקור... אם הליך זה [הסרת העור הפנימי] יכול להיחשב חלק מטקס מתן השם או לחילופין גרימת נזק גופני שאינה מוגנת בהוראת סעיף 1631d לקוד האזרחי הגרמני").
הרשומה מסתיימת בהאשמה חמורה:

"...מר טייכטל, בשל מעורבותו בשיח שהתקיים בגרמניה בשנת 2012, ודאי מודע לאי-חוקיות מעשיו. אני רואה את האופן שבו בוצע הטקס ב-3 במרץ 2013 כפרובוקציה מכוונת... רק [יהודים] ספורים מבצעים את ההליך באופן כה קיצוני ומקיימים טקס כה ארכאי כפי שביצע מר טייכטל בבנו...".

העלילה קיבלה טוויסט מעניין כאשר הרב פנחס גולדשמידט, "נשיא ועידת רבני אירופה" (ארגון-גג מתחרה של "מועצת רבני אירופה". בא לי להקים ארגון משלי ולקרוא לו "מועצת ועידת רבני אירופה"...), הביע תמיכה בחלק מטיעוני מגישי התביעה והסכים שיש לוותר על ביצוע המציצה בפה דווקא: "...מציצת פצע הברית היא חלק מהמסורת. אנחנו ממליצים שימוש בטפיפית או בצינורית ולא בפה בכדי למנוע הדבקת הילד במחלת ההרפס ובמחלות אחרות... המציצה בעזרת טפיפית מותרת לפי ההלכה וזה גם אופן המציצה הנפוץ ביותר באירופה" (ברלין-צייטונג). 
מאחר שהמקורות העוסקים בנושא המציצה מן הפן ההלכתי והרפואי נגישים לכל דכפין ברשת האינטרנט, ואפילו הערך בויקיפדיה כתוב היטב ומקיף את הפולמוס מכל צדדיו, לא אעסוק כאן בצדדים אלו. מכל מקום מרתקת אותי השאלה העומדת בבסיס הפרשייה כולה, הלא היא שאלת גבולות השמרנות.
אני חושב שלכל מי שלומד את ההלכה ממקורה ברור שאין חובה שהמציצה תעשה בפה דווקא; במשנה במסכת שבת נאמר שיש למצוץ את הפצע לאחר המילה: "עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ומוצצין" (שבת קלג, ע"א). אכן, על אף שרב פפא קבע שיש להחמיר עם מוהלים המוותרים על המציצה: "האי אומנא דלא מייץ, סכנה הוא ועברינן ליה" (שם, ע"ב), לא נקבע בגמרא ולא בספרות ההלכתית שיש חשיבות כלשהי לאופן שבו מבוצעת המציצה. כמובן שבעבר לא ניתן היה למצוץ את הפצע בטכניקה יעילה אחרת מלבד יצירת תת-לחץ בעזרת שרירי הפה, החזה והסרעפת. למרות שהמסורת המקובלת היא של מציצה בפה, מאחר שגם בעבר ניתן היה לחצוץ בין החתך ובין פיו של המוהל בעזרת שפופרת זכוכית, אין ודאות שהדבר היה לא מקובל או שהייתה מניעה הלכתית או מעשית מביצוע מציצה עם שפופרת. ואכן, גדול פוסקי אשכנז האחרונים, החת"ס, שנשאל על האופן שבו יש למצוץ, לא הסתייג משימוש בשפופרת או אפילו בספוג, אם הדבר נחוץ:

"ויפה כתב [שואל השאלה שהציע להימנע ממציצה בפה במקרה של מוהל חולה במחלה מדבקת. א"ג], כי לא נמצא מציצה בפה דווקא כי אם למקובלים שאומרים למתק הדין ע"י פה ושפתיים, ואין לנו עסק בנסתרות היכא דאיכא למיחש לסכנתא כל דהוא. ...ועוד אני אומר, אפילו היה מפורש בש"ס 'מוצץ בפיו', מכל מקום כיון שאין זה מהכשר מילה אלא משום סכנה, והמל ופרע ולא מצץ - כבר גמר מצותו... אלא שהוא בסכנה עד שתיעשה פעולה להוציא דם ממקומות רחוקים... (כיון דמשום רפואה הוא אין להקפיד אם הוציאו הרופאים רפואה אחרת במקומם) והוא הדין נמי למציצה, אפילו היה מוזכר במשנה מציצה בפה, מכל מקום יכולים להמיר בדבר אחר כיוצא בו. אך יזהירו [את] הרופאים המומחים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת מציצה בפה. יותר מזה אין לחוש לפי עניות דעתי" (חסר לי המקור עדיין... אני בטוח שתסלחו לי).

כיום, למרות שהסכנה להידבקות במחלות במהלך ביצוע ברית המילה נמוכה מאוד, ועדת הבריתות הממלכתית, גוף משותף למשרד הבריאות והרבנות הראשית לישראל, ממליצה על מציצה בעזרת שפופרת כברירת מחדל של טקס ברית המילה. לפי נתוני הועדה, בשנת 2012 עמד מספר המקרים שבהם היה חשד להדבקה בהרפס על 0.005% מן הנימולים בלבד (3/60,000). שיעור שהוא זניח ביותר ולכאורה מצביע על כך שאין סכנה במציצה ללא שפופרת. אכן, המספרים הגדולים מסתירים אמת קטנה אך חשובה. מאחר שמוהלים רבים מאוד בישראל, ואולי אפילו רובם של העוסקים במלאכה זו, נעזרים באמצעי מיגון אוראליים בשעת המציצה, אין לדעת האם הנתונים כה נמוכים בגלל שאכן אין סכנה או דווקא בגלל נקיטת אמצעי המניעה. השכל הישר מצביע על האפשרות השנייה - והראיות בשטח מוודאות זאת; מאז שנת 2000 אירעו בעיר ניו יורק 11 מקרים של הדבקה בהרפס בשל מציצה בפה שהביאו למותם של שניים מהנימולים! (13/כמה אלפים). כתוצאה מכך הוציאה לאחרונה מחלקת הבריאות של העיר הנחייה האוסרת על מציצה בפה.

שימו לב לשמות הרבנים החתומים על המודעה משנת 1900 (מקור התמונה)

אז מדוע מגינים רבנים רבים, כמעט תמיד אולטרה-אורתודוקסים, על המציצה בפה דווקא? דברי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, רופא ועורך כתב העת הרפואי-הלכתי "אסיא", ביחס לסיבה להגנה הבלתי-מתפשרת על המציצה בכלל יפים ונכונים גם ביחס להגנה על אופן ביצועה של המציצה; במאמרו המקיף ("מסורת המציצה – שדה קרב רפואי במלחמת תרבות") הוא כותב שיתכן שהקביעה של אחדים מהפוסקים שהמציצה נושאת משמעות דתית ולא רפואית, אינה נובעת מן ה"רמה ההלכתית הטהורה, אלא שהדבר קשור במידה רבה במגננה מפני השמצת המציצה שעמדה בעבר ועומדת גם היום כחוד החנית של המלחמה כנגד ברית המילה. טענה זו מסתמכת בין היתר על כך שעיון הלכתי בסוגית המציצה על מקורותיה, מצביע די בבהירות על המציצה דווקא כחובה רפואית אותה הטילו עלינו חז"ל מחמת הסיכון הכרוך באי ביצועה. בנוסף, אין להתעלם מהקושי להגן על הנחייה רפואית של חז"ל בהעדר הידע הרפואי המסביר אותה כראוי. לעומת זאת הכרזה על המציצה כחלק בלתי נפרד ממצוות המילה, מסייעת לדחות התקפות והשמצות כנגד הברית". וכך יש לומר גם על ההגנה על המציצה בפה. כמו במלחמת העצמאות, לבתים הקיצוניים של כל ישוב יש חשיבות עצומה. קו הגבול יעבור היכן שימצאו הבתים וויתור על המעוזים הרחוקים עלול להוביל לקריסת קו ההגנה כולו. כמובן שתומכי המציצה בפה נשענים גם על הפרשנות הקבלית למצווה, אבל נדמה שזהו מקור משני.
כאן ראוי להעיר שמאחר ומטרתה המקורית של המציצה הייתה מניעת סכנה רפואית מן הנימול ("סכנה הוא"), הלא עתה כשאופן ביצוע המציצה עצמו הוא המסכן את חיי התינוק, יש להימנע ממציצה ללא אמצעי מיגון. ההיסטוריה, בדרכה האירונית, מציבה מראה מול פני הרבנים השמרניים ושואלת אותם בחריפות לדעתם. היכן יוצבו גבולות השמרנות? האם השמרנות תבלע את עצמה?
ושוב, באופן אירוני, דומה שהפרשנות הדתית-קבלית למציצה, זו שנועדה להמשיך ולקיים את הצורך באקט זה גם בעידן המודרני שבו הוא נדמה כחסר משמעות רפואית מובהקת, דווקא היא זו שפגעה בביצוע המציצה בימינו; קשה להוכיח את הדבר וזו אולי רק תחושה שלי, אבל נראה לי שהאופן שבו נעשית המציצה כיום על ידי רוב המוהלים (מציצה לזמן קצר מאוד, ללא יצירת תת-לחץ משמעותי וללא בדיקה של תוצאות המציצה) מעיד על כך שהיא הפכה בתודעת המוהלים למעשה סימבולי בלבד - ומשום כך ניתן לעשותו כלאחר יד ("העיקר לסמן וי"). 

וכפפה לסיום: האם לא ניתן להכריע אחת ולתמיד את שאלת משמעותה הרפואית של המציצה בימינו על ידי השוואה בין פרטיהם הרפואיים של תינוקות שנימולו ללא מציצה (מילה אצל גויים, למשל, או אצל יהודים לא-אורתודוקסים) ובין פרטיהם של אלו שחתך המילה שלהם נמצץ כהלכה (אצל יהודים דתיים)?
רווח